רובן - חזרתה של המיתולוגיה לזמן מוגבל

השמחה על חזרתה לחיים של רובן, הכריכייה התל אביבית שנסגרה לפני כשנתיים, הייתה גדולה לפחות כמו הצער על סגירתה, אותה תלו הבעלים בעליית מחירי הבשר. מי שטרח לבדוק את העניין יותר לעומק יכול היה לגלות שהפתיחה המחודשת היא לתקופה מוגבלת של ארבעה חודשים בלבד, ושבתקופת הסגירה המקום שימש כמחסן, כך שלא נערכו בו יותר מדי שינויים. בתור אחד שגר מעבר לרחוב ושכריכי קורנביף והודו, עם כוס בירה במחיר ידידותי נחשבו בתקופות מסוימות למזונו העיקרי, ניצלתי את ההזדמנות הראשונה שהייתה לי, כדי לבדוק אם יש באמת על מה לשמוח.

ומה יאיר גת חשב על יא-פאן של יובל בן נריה?

התפריט, שנכתב כמו פעם, בגירים צבעוניים על לוח ירוק מאחורי הדלפק, מציע כריכים כמו פעם בשלושה מימדים: 200, 300 ו-400 גרם של קורנביף, הודו או שילוב של שניהם, שאפשר להזמין בנפרד או בדיל שכולל גם צ'יפס ובירה. חוץ מזה אפשר להזמין גם תוספת צ'יפס, בירה בכמה סדרי גודל ובמחיר נוח במיוחד, שתייה קלה וצנצנות חמוצים לקחת הביתה. לאחר שהגדרנו שתי עסקאות שנוכל לעמוד בהן: אחת של 200 גרם והשנייה בת 300, התבקשנו לבחור את סוג הלחם - לבן או שיפון, ואז את הבשר. הלכנו על מאה אחוז בקר בכריך בינוני, ועל מיקס של בקר והודו בכריך קטן, שניהם בלחם לבן. הבירות, כוסות שליש של מכבי, שנמזגו מיד אחרי ההזמנה, הציבו אותנו בפני 'דילמת השתיין'. אם נשתה בזמן שאנחנו ממתינים לכריך לא יהיה לנו מה לשתות בארוחה, אם נחכה עם הבירה עד שהכריך יהיה מוכן, היא תאבד את החיונית שלה. ברובן, כמו ברובן, צריך להמתין לא מעט, לכן הצטערתי שלא ביקשתי מהמוזג שימתין קצת עם הבירות.

כיף לראות אנשים שעושים מלאכתם נאמנה

הידיים בכפפות הגומי של האנשים שמאחורי הדלפק הן טובות ויסודיות. ראשית הם מניחים פרוסת לחם על נייר עטיפה, מניחים עליה פרוסות עגבנייה וחופן עלי חסה, מוסיפים רוטב חזרת, וכשהכול מוכן מטפלים בבשר. הם מוציאים אותו בגושים גדולים מתוך מיכל נירוסטה מעלה האדים, אל מכונת פריסה, מפיקים פרוסות דקיקות, שוקלים את התוצאות במאזניים ואת העודפים, אם יש כאלה, מחלקים לממתינים. הם מניחים את הבשר על החסה, סוגרים מלמעלה עם פרוסת לחם נוספת, לוחצים היטב, מקפלים את הנייר סביב הכריך, לוחצים שוב בתוספת תנועה של גיהוץ, חותכים לשניים ומניחים על הצלחת עם שני קורינישונים בצד. אני אוהב להסתכל על אנשים בעבודה. בעיקר כשהם יודעים מה עושים, כך שההמתנה עברה מהר מבחינתי. אספנו את הכריכים, הצ'יפס והבירה, שההמתנה עשתה לה קצת פחות טוב, ועלינו לחלק המוגבה, שהחלונות שלו פונים אל רחוב יהודה הלוי ואל הצומת שבה הוא מתחבר אל אבן גבירול.

תפקידו של הלחם - אביזר תפיסה בלבד

הקירות הצהבהבים, הפוסטרים הממוסגרים והמערבונים בטלוויזיה, נותרו כשהיו, או לפחות כמו שאני זוכר אותם, וכמוהם גם הכריכים. שחררנו אותם ממחוך הנייר ההדוק ופרוסות הבשר שהשתחררו מכלאן, נפרשו למבנה רב שכבתי מעורר תיאבון. ההבדלים בין שתי המנות היו דקים כמו הפרוסות, אבל משמעותיים. הכריך שהכיל בקר בלבד היה לעיס והטעמים המפולפלים שלו, השתלבו יפה עם החריפות הקלה של רוטב החזרת. ל-300 גרם בשר, כך התברר יש יכולת להכניע גם רעב כבד במיוחד. הכריך המעורב, היה ורך ואלגנטי יותר, וכצפוי גם קצת פחות משביע. בשני המקרים פרוסות הלחם הדקות, תפקדו כאביזרי אחיזה בלבד, וגם זה בעירבון מוגבל, כך שנאלצנו לחזור לפחות פעם אחת לדלפק ולחדש את מלאי המפיות, כדי לנגב אצבעות דביקות ופרצופים מחייכים דביקים לא פחות.

הצ'יפס שנראה כמו זה שמחלקים לילדים בקייטנה וחשף היסטוריה אפשרית של הקפאה, טיגון וחימום. זו הייתה תוספת מבאסת ומיותרת שגם תוספות של קטשופ, רוטב עם חזרת, ורוטב עם עשבי תיבול, לא הצליחו להציל מהשיממון. השוואה לתפוצ'יפס שהוגש במקום בגלגולו הקודם, וההצבה שלהם ליד הכריכים המעולים, הפכו את הצ'יפסים לחלק הכי פחות מוצלח בעסקה.

רובן תל אביב לא השתנתה יותר מדי מאז שנסגרה. השירות יעיל, ההגשה מקצועית, האווירה שכונתית, הקורנישונים נגיסים והבשר מעולה. אם היחס אל הבירה היה כאל  "חבר'ה" כמו שהצוות מקפיד לקרוא ללקוחות, ואם הצ'יפס לא היה שם, התמורה למחיר, שאינו נמוך כלל, הייתה מעולה. כרגע היא רק טובה מאוד. זה לא יפריע לי לנסות להגיע אליה עוד כמה פעמים, בארבעת החודשים הקרובים, לפני שהיא תיסגר שוב והפעם אולי לתמיד.