אוקינוואה לבונטין - לא מסעדה רצינית

על פי חוק המספרים הגדולים של המסעדות הקטנות, קיים יחס הפוך בין כמות המנות בתפריט, לבין האיכות שלהן. חומוס במקום שעושה רק  חומוס, יהיה ברוב המקרים, הרבה יותר טעים מסושי במסעדה שמגישה עשרה סוגי סושי, מרקים, סלטים, באן, מנות אורז, אטריות תאילנדיות ועוד. אוקינאווה לבונטין, שאחותה הגדולה פועלת כבר אחת 11 שנים בנווה צדק, היא מסעדה קטנה, עם תפריט מלחיץ: שלושה עמודים, עליהם מופיעות בצפיפות, עשרות מנות. אולי אפילו יותר, לא יודע, התעייפתי באמצע הספירה. לכן פניתי אל תפריט עסקיות הצהריים, מתוך אמונה שבעזרת קצת פחות אפשרויות נוכל להתגבר על ידו הארוכה של התפריט.

תפריט עסקיות נוח שעוזר להתמצא בתפריט

תפריט הצהריים כולל שלושה סוגי עסקאות שנקראות, כמה נוח, על שם העלות שלהן בשקלים חדשים.  בכל אחת מהן ראשונה ועיקרית לבחירה. מתוך "עסקית 68 ₪" בחרנו "ניניקוגוהן אורז שום" ולמרות האזהרה שהיא מאוד מעושנת, הוספנו לארוחה גם "מנה מעושנת". מ-"עסקית 84 ₪" בחרנו 'קטצ'ו אודון' ובתוספת 7 שקלים, "סוזוקי שיאו יאקי - סי בס בגריל עם אורז שום וסלט קולורבי. מזגנו לעצמנו בירה קרה וטרייה מקנקן של ליטר, קונספט מעולה שאני מקווה לראות בעוד מקומות הקיץ, נהנינו מהמזגן האפקטיבי, מהעיצוב המושקע ומהכלים הנאים. אפילו שקענו בקצת זיכרונות מהימים בהם באותו חלל בדיוק, פעל 'לבונטין 11' של חגי אבירם. הרבה לפני שמתחם גן החשמל נחשב למקום בילוי לגיטימי. היה כיף, עד שהגיעו החמוצים היפאניים. או כמו שהעדפנו לכנות אותם: המתוקים היפאניים.

נכון, לא הזמנו אותם ולא התבקשנו לשלם עליהם, אבל אם מנות פתיחה, צנועות וחינמיות ככל שיהיו אמורות להעיד על המשך הארוחה, עלי הכרוב, ופרוסות הצנון והגזר, שנעטפו ברוטב מתוק חסר חיים עם כמה זירעוני שומשום, היו עדים עוינים, מרושלים ועייפים כמו בר סלטים חופשי בדוכן פלאפל בסוף היום. מנת האורז והשום מופיעה כתוספת לכמה מנות בהמשך התפריט, והיא אכן תוספת ראויה. האורז נעשה כמו שצריך, עם הרבה שום ונוכחות סבירה של ביצה מטוגנת ובצל ירוק, כמנה בפני עצמה היא לא הצליחה לשכנע.

מרק אודון מוצלח, חבל שהשרימפס לא התחברו

המרק הכהה איזן יפה בין חריפות למליחות, המרקם של אטריות האודון היה מדויק, וחצאי הביצה מהנים במיוחד. שלישית השרימפס בטמפורה התנוססה בשחצנות מעל קערת המרק ולמרות לא מעט ניסיונות, המרקם הלעיס והציפוי השמנוני של השרימפס, לא התחברו בשום אופן למרק. בשלב זה הרגשנו שאנחנו חייבים לחשב מסלול מחדש, או לפחות לשנות קצת את הקיים, יעלה כמה שיעלה.

חזרנו לתפריט כדי לשבור את העסקית עם קצת סושי. הזמנו סשימי טונה אדומה, סשימי צלופח, נגירי ילו טייל ונגירי שרימפס. עד שהם הגיעו, הספקנו לטעום את המנה המעושנת -  אטריות חיטה, חזה אווז מעושן, קוביות אווז, פטריות, ירקות ורוטב סויה מתוק. הרבה מאוד  רוטב סויה מתוק, שלקח את העסק לכיוון של משהו שאוכלים מקופסת קרטון במשרד. למרות האזהרות היא לא הייתה מספיק מעושנת. הסושי היה בסדר, לא יותר מזה, הטונה האדומה כהה, הייתה רכה במרקם ומעודנת מאוד בטעם, והצלופח המעושן מעודן לא פחות. בסביבה שקטה וניטראלית אפשר היה אולי ליהנות מהם יותר, במסעדה שטופת האור ומלאת החיים לא היה להם סיכוי. הנגיריס, המשיכו את הקו המתון והמלוטש, בלי להשאיר רושם על החיך או משהו בזיכרון, כמו שאפשר לצפות מסושי איכותי באמת.

את הדג קיבלנו על קרש מאורך, יופי של פרזנטציה, כשלצידו תלולית אורז שום שזכרנו מהראשונות, ותלולית נוספת של סלט קולורבי באווירה תאילנדית, עם עגבניות שרי ושברי בוטנים. הדג, ראה לדעתי קצת שמן לפני שהוא נצרב בגריל. הבשר הלבן שמתחת למעטה העור הפריך היה עסיסי וטעים עד כמה שלברק יכול להיות טעים והתוספות לא גרעו, אבל אני לא יכול לומר שהם הוסיפו. שתינו אספרסו ויצאנו לפקקים של דרום תל אביב בדרך הביתה.

דווקא יכולה להיות בשורה משמחת לדרום העיר

אוקינוואה לבונטין היא מסעדה מושקעת, מעוצבת בטעם טוב עם המון מחשבה על כל פרט, ומחוברת לסביבה העירונית הקשוחה שהיא נמצאת בה. לפי התפוסה והדיבור העירוני היא גם עובדת לא רע. אם מתייחסים אליה כאל בר שכונתי באווירה אסיאתית, אפשר לפתוח איתה את מבזק החדשות הטובות של דרום העיר, חבל שהמנות האסתטיות והמשביעות שהיא מגישה, נשכחות רגע אחרי שמפנים את הצלחות מהשולחן וקצת מקשות להתייחס אליה כאל מסעדה רצינית, שיכולה להיאבק בחוק המספרים ולא לתת לו לנצח.

לכל הביקורות של יאיר גת לחצו