קאב קם - מחברת את הנשמה לעיר

[brightcove_iframe video_id='yummies_mivzak_katava275' autoplay='1' kid='1_3i5blxno' duration='53']

צפו בווידיאו בביקור בקאב קם וגלו את הציון הסופי שהוענק למסעדה (כל הצילומים: יאיר גת, עריכה: חן סוויסה, אפטר: שיר זרד)

"יש מקום רק עד רבע לשמונה", הודיעה המארחת כשהגענו ל'קאב קם' במוצאי שבת, קצת אחרי שש, ללא הזמנה מוקדמת. בשביל לצאת לאחד המקומות המדוברים ביותר בתל אביב של חורף 2017 בלי להזמין מקום, צריך להיות אמיץ או מטומטם, ולמרות זאת ידעתי שיהיה בסדר. 'בית תאילנדי' היא אחת המסעדות היחידות בעולם שגם בימים החלשים שלה עושה לי להרגיש שהכול יהיה בסדר. לא "בסדר" של לצאת ידי חובה אלא ה-"בסדר" הזה שמרגישים כשחוזרים הביתה אחרי יום מעצבן. לכן לא חששתי שבבר-מסעדה החדש של המסעדה הוותיקה זה יהיה אחרת.

[caption id="attachment_33160" align="aligncenter" width="640"] קוקטיילים מהודקים שלא מוצאים גם בבר קוקטיילים מפונפן[/caption]

המלצרית הובילה אותנו לשולחן פינתי, צמוד אל תריסי העץ הקולוניאליים, הניחה את התפריטים ונעלמה לדקות ארוכות, כאילו לא הגבילו אותנו על רבע לשמונה. טוב שהיא עשתה את זה, כי בדומה לתפריט של מסעדת האם, התפריט של קאב קם דורש זמן, אולי אפילו הכנה מראש. אלכוהול תמיד עוזר לי לבחור, לפעמים אני אפילו לא מצטער על זה למחרת. לכן התחלנו עם תפריט המשקאות. מרשימת הקוקטיילים הקלאסיים הלכנו על נגרוני -מעורר תיאבון ידוע שמכיל קמפרי, וורמוט אדום וג'ין בחלקים שווים. מרשימת מהקוקטילים המקומיים הוזמן, לא לפני התייעצות ארוכה ומשכילה עם המלצרית, 'קפאו' - וודקה עם צ'ילי ירוק, סירופ אגבה ועלי בזיליקום. האיזון בין המתיקות, החמיצות והחריפות שלו,היה ברמה שקשה למצוא אפילו במקומות שמכריזים על עצמם כעל 'בר קוקטיילים'. הנגרוני שהוגש בכוס מרטיני ולא בכוס הנמוכה המקובלת לא היה מאוד מרשים אבל עשה את העבודה. לקחתי גם בירה - סינגה קטנה מחבית. רק שבגלל שב-'קב קאם' אין בירות גדולות. כשמפלס המשקאות התקרב לקו האדום, היינו מוכנים להזמין גם משהו לאכול. התפריט בן 36 המנות של קב קאם, לא נועד כדי שניתן להרכיב ממנו ארוחת ערב מסודרת, עם מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים. בהגדרתו הוא תפריט של מנות לא מאוד גדולות, שנועדות בעיקר ללוות את השתייה. בחרנו 'מיאנג פלה לאוי סואן' – קוביות לברק מטוגנות עטופות בעלי שיאפו, ו-"מיאנג צמחוני" שזה אותו דבר, רק עם טופו, 'סום טאם', סלט הפפאיה הקלאסי בגרסה טבעונית נטולת רוטב דגים, ומנה של חלקי פנים בווק עם פלפל שחור, שהגיעה ראשונה לשולחן. חלקי פנים, ולא משנה איך מטפלים בהם, לא מאפשרים להסתיר את המקור החייתי והמדמם שלהם, בגלל זה אני כל כך אוהב אותם. נתחי הכליות, הריאות והלשון, נצרבו היטב בווק, אבל נותרו עסיסיים. המתיקות הטבעית שלהם סחבה בקלילות אלגנטית את הפלפל השחור שהטעמים והניחוחות שלו גברו על תחושת החריפות. אם גם אתם אוהבים חלקי פנים, אל תוותרו, אם לא, זו יכולה להיות המנה שתגרום לכם להתחיל. את סלט הפפאיה אני מכיר מצוין מבית תאילנדי ובכל זאת, שמחתי להיזכר באיכויות שלו ובמשחק העדין שמתקיים בין החמיצות, החריפות והמתיקות ובין המגע הפירותי של רצועות הפפאיה, לפריכות של שברי הבוטנים. נכון, רוטב הדגים היה מרים אותו עוד קצת אבל מי שלא היה מודע לקיומו לא יחוש בחסרונו. זוג מנות ה"מיאנג", האחת עם לברק והשנייה עם טופו, נראו כמו אחיות והספיקו לקצת יותר משש נגיסות. על העלים הירוקים לבנים הונחו תערובות של קוביות דג או טופו עם בוטנים, בצל מטוגן, למון גראס, לימון, ג'ינג'ר ופלפל חריף, כשהרעיון הוא לעטוף את התערובת בעלים ולאכול. אני לא יודע אם לזקוף זאת לרעת הדג או לזכות הטופו, אבל שתיהן היו כמעט זהות בטעמן, חמצמצות, עשבוניות וקלילות. שתינו עוד סינגה, עשינו הפסקה קטנה וחזרנו לתפריט. הפעם בשביל נקניקיות בקר מתובלות ו-"באמי טהו": אטריות עם טופו, נבטים, פאק צ'וי ופטריות.

[caption id="attachment_33161" align="aligncenter" width="640"] ביחס לשאר המנות, הנקניקיות היו מאכזבות[/caption]

שלוש הנקניקיות הקטנות היו עסיסיות ומתובלות בעדינות קצת מאכזבת, שלא הזכירה לרגע את המנות הקודמות. הבאמי טהו הטבעונית, שנראתה קצת אפרפרה התגלתה כמנה מדהימה. היו שם אטריות בעבודת יד, עם מרקם מעט מחוספס וטעמים משלהם, נתחי טופו שמנמנים שספגו השפעות מהמשרה התאילנדי המתובל ומהפטריות שתרמו לקערה את האופי הארצי שלהן. היינו נשארים לשתות עוד משהו או לאכול קינוח, אבל השעה רבע לשמונה התקרבה וזמננו הקצוב תם. אחרי יותר מעשרים שנה מעטים האנשים בעיר שיודעים מה הם עושים יותר טוב מיריב מלילי ואנשי בית תאילנדי. למרות שהבר-מסעדה שלהם יצא לדרך ממש ממש לא מזמן, החיבורים בין המוזיקה, העיצוב והשירות,  לא חושפים תפרים או סימני מאמץ. המנות לא גדולות, לא מאוד זולות ולא אחידות ברמתן, אבל עושה רושם שהאווירה המהודקת חדרה למטבח ואפילו המנות המוכרות  שיפרו הופעה לרגל המעבר לבית החדש והמעוצב שלהן. נראה לי שהאולטראס של הבית התאילנדי יכולים להירגע. קב קאם לא נמצא שם כדי לנסות להחליף, לשדרג או להמציא אותה מחדש, אלא כדי לחבר את הנשמה  שלה לעיר שבה היא פועלת ולאנשים שגרים בה, שהשתנו מאוד מאז שהיא נפתחה.

כתובת: לינקולן 11, תל אביב יפו טלפון: 03-688-9960

                   

לכל הביקורות של יאיר גת.