הירו ראמן בר של אהרוני - מי הבוס?

[brightcove_iframe video_id='yummies_mivzak_katava250' autoplay='1' kid='1_962yh7ps' duration='54']

צפו בווידאו בביקורו של יאיר גת בהירו ראמן של אהרוני ולציון הסופי שהביקורת קיבלה (צילום: יאיר גת, עריכה: רונית שוקרון, אפטר: אסף לזרוביץ') 

אני אוהב לשבת על הבר, בעיקר אם בצדו השני של הבר יש מטבח, כך שאפשר לראות את האנשים, המכונות והתהליכים שהופכים חומרי גלם למנות. הישיבה ב"הירו", הראמן בר של אהרוני בשרונה מרקט, היא על הבר ובצד השני יש מטבח, רק שאין באמת מה לראות. חוץ מציוד נירוסטה מבריק, שבאותה מידה יכול היה להיות ממוקם במטבח של צוללת, או בסניף של מקדולנלד'ס. העובדים, טיפה פחות מבוגרים מאלה שתפגשו במקדונלד'ס, נראו די עסוקים כשהגענו. הם פתחו שקיות ואקום, סידרו קעריות מפלסטיק והחליפו זה עם זה שברי משפטים שהצליחו לבקוע מפעם לפעם מתחת לפסקול המזעזע של מתחם השוק. התיישבנו מול מגשי המתכת האסתטיים ובחנו את התפריט, שצד אחד שלו מוקדש לאיור של אהרוני, כדי שלא נשכח לרגע מי כאן הבוס.

[caption id="attachment_31923" align="aligncenter" width="600"] מנסח הטעם הישראלי יודע מה אנחנו אוהבים. הירו ראמן בר של אהרוני[/caption]

בצד השני של הדף מופיעות ארבע גרסאות של ראמן, שלוש מנות בלחמניות באן מאודות, כנפי עוף, שתי גיוזות -  אחת מהן צמחונית, ושישה סלטים. הזמנו באן בקר, גיוזה פרגית, ושני ראמנים. אחד עם חזה בקר צלוי והשני עם בשר טחון. מתפריט המשקאות בחרנו את הבירה היחידה שהייתה שם: סינגה, התאילנדית המתקתקה. המנה הראשונה הוגשה לנו מעברו השני של הדלפק. כמו שאנחנו רגילים ואוהבים. הייתה זו לחמנייה מאודה עם חזה בקר בבישול ארוך, חסה ומלפפונים חמוצים. על רקע הצלחת החד פעמית היא נראתה חיוורת כמו המבורגר שדהה בכביסה, אבל הייתה טובה עד ממכרת. הבשר היה רך, עסיסי ועשיר, הבצק המאודה ספג יפה את הרוטב והירקות הוסיפו נגיעה מרעננת. גם מנת הגיוזה, שהפתיעה אותנו באיחור, לא נראתה מאוד מעוררת תיאבון. ארבעת הכיסנים הוגשו על אותה צלחת נטולת חן, כשהם צמודים זה לזה, דבוקים כאילו ירדו מפס ייצור, במראה של פנקייק או מלאווח שנשלפו מאריזת פלסטיק של מעדנות. היה קצת קשה להפריד בין הכיסונים, אבל אחר  שטבלנו אותם ברוטב החמצמץ על בסיס סויה, נהנינו מאוד מהבצק, שהיה רך אבל לא יותר מדי, ומהמילוי שהכיל מעבר לפרגית גם פטריות ובצל ירוק. מנות הפתיחה המוצלחות, העלו את רף הציפיות שלנו בנוגע לראמנים, שלא איחרו להגיע. הג'וצו, עם האצה ונתחי הבקר, היה הסמיך מבין השניים. המרק היה מעודן, מאוזן מאוד, לא חריף מדי ומשופר טעם במידה מדוייקת. הוא עטף את האטריות, הכרוב היפני הכבוש, הביצה החצי קשה ונתחי הפטריות והדגיש את הטעמים של כל אחד מהם אך ויתר על נסיון לחבר ביניהם.

[caption id="attachment_31924" align="aligncenter" width="600"] מרקים מדוייקים וטעימים שנדמה לפעמים שיצאו ממפעל מצליח[/caption]

הראמן השני, שהורכב מבשר טחון, נבטים, פטריות, כרוב כבוש וביצה, היה מעודן יותר ומהנה יותר לטעמי, אם כי גם הטעמים שלו היו שטוחים מעט ולא הצליחו להתרומם. רגע לפני שביקשנו חשבון, התרחשה אינטראקציה מפתיעה בינינו לבין המטבח וזכינו לקבל, ללא תשלום, סלט חציל מאודה, עם סויה, מירין, שום, יוזו וצ'ילי. הטמפרטורה הנמוכה של רצועות החצילים, השמנוניות של הרוטב והנשיכה של הצ'ילי והשום, הזכירו לנו אוכל רחוב שאנחנו מכירים ויצרו שילוב אנרגטי, תוקפני ונושך. אם היינו מזמינים את הסלט קודם  הוא היה מספק את הבעיטה הדרושה במקומות הנכונים, כמו צלוחית של סחוג ירוק בחומוסיה. מקווה שאזכור זאת בפעם הבאה. הירו ראמן בר הוא סוג של חלום ישראלי. מנות גדולות, אווירה אסיאתית בין לאומית ומחירים סבירים כשמעל הכול מרחפת רוחו הגדולה של המייסד. קנינו ממנו נוזל לניקוי כלים, קנינו ממנו תנורי אפייה, אז למה לא ראמן? המנות רחוקות אמנם מלרגש, אבל תסמכו על אהרוני, מחשובי המנסחים של הטעם הישראלי בעשורים האחרונים, אם לא החשוב שבהם, שהוא יודע בדיוק מה אנחנו צריכים ואוהבים.