האם דיקסי עדיין שומרת על מקומה המיתולוגי?

[brightcove_iframe video_id='yummies_mivzak_katava276' autoplay='1' kid='1_m259htmw' duration='64']

צפו בווידאו לביקורת הוידאו ולציון המלא של מסעדת דיקסי (כל הצילומים: יאיר גת, עריכה: דביר סימן טוב, אפטר: שיר זרד, עיצוב: נועם טנר)

דיקסי הייתה כאן לפני וככל הנראה תישאר כאן הרבה אחרי שאתלה את המקלדת. החלל שלה, שאטום הרמטית לאור, לרעש ולכל מה שעלול להזכיר את החיים עצמם, פתח את שעריו בשנת 1993 ומאז הוא עובד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ללא שינוי כמעט. כמו לא מעט אנשים שאני מכיר, ישבתי בו לארוחות צהריים שנמשכו עד הלילה, נפלטתי ממנו בשעות הבוקר אל פקקי התנועה של רחוב יגאל אלון, ועברתי בו כמה חוויות שבסטנדרטים של סוף האלף הקודם יכולות היו להיחשב לקיצוניות. גם עכשיו, שנים לאחר שחוויה קיצונית היא בשבילי ללכת לישון אחרי שתיים עשרה בלילה, אני משתדל לחזור אל מקום הפשע כמה פעמים בשנה, ולא רק בשביל האוכל. התפריט של דיקסי, שכה ריגש אותנו לפני יותר משני עשורים, נראה היום די שמרני. בעשורים שחלפו נטחן השילוב בין מנות אמריקניות למנות איטלקיות בסגנון אמריקני, והועתק לאינסוף בתי אוכל בישראל. דיקסי היתה כאן לפני כולם וזה מעניק לה כמה נקודות זכות, אבל האם התפריט עדיין רלוונטי? לפחות על פי כמות האנשים, שאיתם המתנתי ברחבת הכניסה המרופטת של בית קליפורניה הירקרק למקום שיתפנה, התשובה היא כן. כמו כן, אם אתם בונים על דיקסי בשעות העומס תעשו לעצמכם טובה ותזמינו מקום. חביות העץ והבקבוקים הריקים שקישטו את רחבת הכניסה, הכריזו על פסטיבל היין השנתי של המסעדה שיתקיים עד תחילת מרץ, אבל אנחנו אנשים של הרגלים. התיישבנו, ועוד לפני שהמלצר הספיק לפתוח את הפה, הזמנו שני חצאים של גינס. האירית השחורה, שאנחנו כל כך אוהבים היא בירה מפונקת, שדורשת טיפול מיוחד. לא הרבה מסעדות מוכנות להתעסק איתה והמסעדות שיודעות להתעסק איתה כמו שצריך, מעטות אפילו יותר. ליד הבירה הזמנו גם 12 כנפי עוף, כי אנחנו אנשים נוסטלגיים ורגשנים ומנה של Seafood Fries – קלמארי, שרימפס, וקוביות תפוחי אדמה ברוטב חמאה, צ'ילי, בצל ופלפל.

[caption id="attachment_33513" align="aligncenter" width="601"] בירה נהדרת, ומנות עם טעם זהה של חמאה וצ'ילי מתוק[/caption]

  המנות שהגיעו לשולחן כמה דקות לפני הבירה היו למעשה שתי וריאציות על אותו נושא:  רוטב עשיר של חמאה ורוטב צ'ילי. קערת פירות הים נראתה גדושה יותר מסכום חלקיה, הודות לעלי החסה הגדולים שמילאו את חלקה התחתון, ומעוררת תיאבון. לטבעות הקלמארי, זנבות השרימפס וקוביות תפוחי האדמה היה מרקם זהה, רכרוכי מעט והרוטב המתוק ואלים טשטש לחלוטין את ההבדלים בין הטעמים שלהם, אם היו כאלה אי פעם. כנפי העוף, שגילו קצת יותר אופי, נעשו היטב, אבל הערך הסנטימנטלי במנה עלה על התענוג הקולינארי. הבירות שהיו טריות, הוגשו בטמפרטורה נכונה, בכוסות נקיות ועם ראש קצף יפה, שצייר לנו שפמים לבנים קטנים. הטעמים המתקתקים מרירים שלהן שטפו ביעילות את טעמי הרוטב. חבל שלא יכולנו לשטוף גם את הידיים בבירה, כי המפיות נגמרו במהירות, ובמגבונים לחים, אנחנו לא נוגעים בזמן הארוחה כדי לא להריח מריח תעשייתי של לימון, עניין של עיקרון. לקחתי את עצמי לשירותים לשטוף ידיים. המסעדה, שרק חצי שעה קודם לכן המתנו עם עוד כמה זוגות בלובי כדי להיכנס אליה, התרוקנה בינתיים ונראתה כאילו היא מתאוששת משעת השיא, מורידה את הקצב ומכינה את עצמה לתפריט של הלילה שמוגש החל מ-23:30 וכולל חטיבה מושחתת של מנות על בסיס ביצים. הזמנו עוד שתי גינס, כריך אנטרקוט פילדלפיה וקורדון בלו, עם תוספת תרד בשמנת. "אתם מכירים את הקורדון בלו?", שאל המלצר הידידותי. "כי אנשים לא יודעים מה הם מקבלים ואז מתבאסים". הוא המשיך לפני שאמרנו לו שאנחנו מכירים ומחבבים ובכל זאת קצת התבאסנו.

[caption id="attachment_33514" align="aligncenter" width="600"] כן אנחנו מכירים את מנת הקורדון בלו ועדיין התבאסנו[/caption]

לצידם של חמשת גלילי חזה העוף, שצופו בפירורי לחם גרעינים ומולאו בהאם וגבינות, נחו תלולית של פירה, חמאתי ועשיר במרקם נהדר, מספר קורנישונים, שאחד מהם נחתך לחצי באופן קצת מחשיד, וקערית חרדל. אחרי שניסינו את כל השילובים האפשריים, הבנו שמשהו שם לא עובד. הציפוי היה גס ופריך, הפרשי הטמפרטורות בין חזה העוף למילוי היו גבוהים ולמרות העושר של המרכיבים, המנה לא הייתה מחוברת. מצקת של רוטב חמאה וצ'ילי מהמנות הקודמות הייתה פותרת את זה מן הסתם. הסנדביץ' שהיה הרבה יותר הרמוני, הוא כבר עניין לקרדיולוגים. נתחי סטייק הדקיקים הצליחו לשמור על האופי שלהם, גם מאחורי הררי הגבינה המותכת, הרוטב המתוק והבצלים המטוגנים, והלחם הרך ספג את הכול באהבה. אחרי כזו התקפה על העורקים, קינוח היה הדבר אחרון שיכולנו לחשוב עליו. שתינו צ'ייסרים קטנים של פרנה ברנקה, שילמנו את החשבון, שלא היה קטן בכלל, ונסענו להתמוטט קצת בבית. אנחנו לא מצפים מדיקסי להתרגשויות מיוחדות. השירות שלה מקצועי, הבירה טרייה והתאורה האדומה מתאימה לחגיגת יום ההולדת של סבתא, ממש בדיוק כמו שהיא מתאימה לליטופים חשאיים מתחת לשולחן. בסוף כל מנה אמריקנית שתזמינו בדיקסי, יושב חיים כהן, אחד השפים הכי ישראלים שיש, והחוויה שהיא מציעה היא לטוב ולרע ישראלית בהתאם. יום אחד, אני מקווה יהיו לי נכדים שירצו לחגוג בה את יום ההולדת שלי עם פיינט של גינס ו-12 כנפיים, בתנאי שהם יוכלו להרשות לעצמם.

לכל הביקורות של יאיר גת לחצו.