טיטו – מנות ענקיות בלב גבעתיים

רבות דובר על טיטו, המסעדה בגבעתיים שמתמחה במנות ענק משפחתיות, יאיר גת אזר אומץ והגיע רק בזוג לדגום את המסעדה. צפו בווידאו לציון המלא

זמן צפייה: 00:27

 

אנשים אוהבים ארוחות בוקר, אז בואו נפתח מקום שיגיש ארוחות בוקר כל היום. קבוצת בנדיקט הפכה את הרעיון הזה, שנשמע כאילו הוא לקוח מפרק של סיינפלד, לרשת מסעדות מצליחה שפתחה לאחרונה גם סניף בברלין. אנשים אוהבים מנות ענקיות, אז בואו נפתח מקום שיגיש מנות ענקיות. גם את הרעיון הזה הפכו אנשי הקבוצה למציאות, שמשתרעת על פני שטח רחב ידיים בקומה השלישית של קניון גבעתיים.

בדרך למעלה, על המדרגות הנעות, יכולתי להרגיש את ההשפעות מדכאות התיאבון ושמחת החיים של האוויר המסונן, האור החיוור והריחות המלאכותיים שכמותם אפשר למצוא בכל קניון. טרמינלים משפיעים עלי בצורה דומה, רק שבקצה שלהם יש מטוס. בקצה של קניון גבעתיים יש, ובכן, גבעתיים.

"אתם מכירים את המסעדה?" שאלה אותנו המארחת, וכשהשבנו בשלילה היא הסבירה שהמנות גדולות מאוד ומיועדות לחלוקה. היא הושיבה אותנו במרכז המסעדה שהריקנות שלה, בשעת צהריים של אמצע השבוע, הדגישה את זה שהיא גדולה מאוד. ריהוט העץ הכהה, הצמחייה המלאכותית, הכיתובים בזהב, ריבועי הקרמיקה השחורים, סלסילות הלימונים ושורות בקבוקי לימונצ'לו, העידו שמישהו עבד קשה כדי לשוות לחלל המסחרי הזה אופי של מסעדה איטלקית אותנטית. אלמלא חלון שהשקיף למכלאות המתכת של הג'ימבורי וחלון נוסף שדרכו יכולנו לראות שלט שמקדם תוספי מזון טבעיים, האשליה הייתה יכולה להיות מושלמת.

עיצוב מושקע שכמעט מצליח להשכיח את העובדה שמדובר בקניון
עיצוב מושקע שכמעט מצליח להשכיח את העובדה שמדובר בקניון

בשביל מי שלא הבין שהמנות הן עצומות, התפריט של טיטו מגיע עם דף הסבר. בחלקו  העליון הסבר קצר על תרבות איטלקית וארוחות משפחתיות גדולת ושמחות, והחלק השני הוא מעין מדריך הישרדות מצויר, שנועד לעזור לסועדים המבולבלים לגמור מהצלחת. לזוג כמונו הוא ממליץ על שתי מנות: מנה ראשונה או סלט ומנה עיקרית או פסטה. המלצר הציג את עצמו, שאל אם אנחנו מכירים את המסעדה, סיפר שהמנות גדולות מאוד, למקרה שלא שמנו לב ולקח את ההזמנה: פיצטה שרימפס ולזניה TITO. אחרי שלא מצאנו בתפריט אף  יין שבאמת התחשק לנו לשתות, הזמנו חצי סטלה מהחבית ובקבוק לף בראון.

הפיצה הייתה באמת מאוד גדולה. מתחת לבית שלי יש פיצריות שהמגשים שלהן יותר קטנים. הבצק היה מוצלח, פריך בקצוות, ושמנמן במרכז, והיחס בין הגבינה לעגבניות, היה מאוזן ומהנה. חבל רק שהשרימפס שעל הפיצטה, נראו כאילו מישהו סידר אותם עם פינצטה, כדי לא לשבש חלילה את שורות הרווח וההפסד של המסעדה. נכון, במחיר כזה אי אפשר לצפות להר של שרימפס, אבל על רקע הפיצה הענקית הם נראו כמו עלבון והרגישו כמו כלום ושום דבר. מצד שני, למרות מימדיה הלא מבוטלים, ולמרות שפיצות כאלה אני יכול למצוא מתחת לבית, הצלחנו לסיים אותה עד הריבוע האחרון. אולי בגלל זה היה לנו כל כך קשה עם הלזניה.

פיצה ענקית טעימה ברובה
פיצה ענקית, טעימה ברובה | צילום: יאיר גת

ואז הגיעה הלזניה - היא הייתה ארוכה כמו זרוע של אדם בוגר ועבה כמו זרוע של אדם בוגר שמרים משקולות למחייתו. עלי הפסטה הטרייה היו מדויקים בעובי, במרקם ובמידת העשייה, אבל השילוב בין רוטב העגבנית המתכתי והגבינות השמנות היה חסר טעם כמעט. ראגו הבקר שהיה חסר נוכחות כמעט, גם בכמות וגם בטעם, לא הצליח לשפר את המצב והשילוב כולו העלה בי זיכרונות מהמנות המוקרמות שהיו כל כך נפוצות בבתי הקפה האופנתיים של בשנות השמונים. מלצרית שניצחון הלזניה על הסועדים לא חמק מעיניה, שאלה אם אנחנו רוצים לארוז את מה שהשארנו בצלחת. ענינו בחיוב וביקשנו לראות תפריט קינוחים. "הקינוחים מאוד גדולים", היא הזהירה. "מין עוגות קטנות".

עיון בתפריט העוגות הקטנות עזר לנו להבין באיזו מידה אנחנו מובסים. אחרי שסיימנו בקושי שתי מנות, כל מה שרצינו לעשות זה לשים את הראש על השולחן ולנמנם קצת, לא להזמין קינוח משפחתי במחירים שנעים סביב 120 שקלים. הסתפקנו בשתי כוסות אספרסו קצר, שלמרבה השמחה לא היה ענק וחזרנו הביתה עם משהו כמו רבע לזניה בשקית נייר מעוצבת.

אנשים אוהבים מנות ענקיות וטיטו מגישה להם מנות עצומות, זה הגיוני. אולם הנוכחות המוגברת של הבצק והגבינות על חשבון השרימפס או הבקר, מעידה בעיקר על כך שהמניע לכל הגודל הזה הוא לא נדיבות אלא מחשבה עסקית. היא תתאים למשפחות גדולות שרוצות לעשות שמח ולשבוע, בתנאי שכל בני המשפחה הגדולה מוכנים קצת להתפשר. הרכבים קטנים יותר, יכולים לעניות דעתי לאכול טוב יותר ולשלם פחות. אפילו בגבעתיים.