מל ומישל: אין סיבה שלא תאהבו את עסקית הצהריים

תפריט הצהריים של מל ומישל, הוא הזדמנות מעולה לחזור אל האיטלקיה הוותיקה והרומנטית, שתל אביב, עיר שניזונה בעיקר מטרנדים, נוטה לשכוח. כעת לאחר 11 שנה, היא נפתחת לראשונה לצהריים עם עסקית נושאת תג מחיר של 88 שקלים לסועד ויש בה שמונה מנות ראשונות, ושמונה עיקריות, שחופפות כמעט לחלוטין לתפריט הערב, חלקן בתוספת תשלום של 10 עד 50 שקלים. בפינה השמאלית העליונה של הדף מוצעת כוס של יין הבית, תמורת 15 שקלים בלבד, קצת יותר מבקבוק קולה והרבה יותר משמח ממנו. השף ניר ויימן ניגש לשולחן שלי לקחת הזמנה. "פתחנו פעם ראשונה לצהריים" הוא התנצל "ואנחנו עוד לא מאורגנים עם מלצרים. אני לבד כאן היום. רק עם טבח". הבעתי התעניינות ביין הבית הלבן, והשף הלך למקרר, חזר עם בקבוק של פרסקטי חמצמץ, יין שנעשה דרומית לרומא ומזג מנה נדיבה, שסייעה לי בשלב קבלת ההחלטות: קרודו דג ים בקרמל הדרים חריף למנה ראשונה וטורטליני חלמונים במילוי אנטרקוט וכבדי עוף לשנייה. לקחתי עוד לגימה מהיין, ונשענתי אחורה, יושב במרפסת בבן יהודה ומביט לרחוב הסואן, בהרגשה שהחיים יכולים להיות לא רעים בכלל.

הלחם העשיר והחרוך בקצוות, שנטבל בצלוחית שמן זית עם בלסמי שגם אותו השף טפטף בעצמו, חיזק את ההרגשה הטובה. מיד לאחריו הגיעה הקרודו שגם הוא תרם לה לא מעט. זוהי אחת המנות הותיקות והאהובות בתפריט של מל ומישל. תעשו עליה גוגל ותוכלו למצוא מתכונים לכמה גרסאות מוקדמות שלה. בגם גרסה הנוכחית משתתפים לא מעט מרכיבים: נתחים של מוסר, קרמל הדרים חריף, יוגורט, פלחי תפוז, פניני בלסמי, סלק, מלח אטלנטי ועוד כמה, אבל מה שהכי בולט בה הוא האיזון. הרוטב החריף, הפירות החמצמצים, גרגרי המלח ופניני החומץ שיחקו מחבואים עם טעמי הדג ואז חשפו אותם לרגע, רק כדי להסתיר אותם שוב וכן הלאה וכן הלאה, עד שלא נשאר כלום על הצלחת, חוץ מקצת רוטב, שגם אותו ניגבתי.

ללא הודעה מוקדמת וללא חיוב קיבלתי גרסה מוקטנת של "קרפצ'יו ורדורה"- מנה של קרפ'ציו דלעת בתחמיץ בלסמי לבן ואניס, עם גורגונזולה, מוסטרדה, שמן אגוזים, שברי אגוזים מסוכרים, נבטים ופרוסת צנונית. כמו במנה הקודמת גם כאן התקיימה מערכת אינטליגנטית של בלמים ואיזונים בין הגבינה האגרסיבית, שמן האגוזים העמוק, פרוסות הדלעת החיוניות והמוסטרדה הביתית. מרכיבים דומיננטיים ורבי הבעה, שאף אחד מהם לא נמצא שם במקרה. כמו במנה הקודמת, אי אפשר היה לא להתרשם מהעשייה המוקפדת והבטוחה בעצמה, וכל זה ביום שבו השף הוא גם מלצר וגם מארח.

המנה העיקרית היתה פחות מרשימה מהראשונות, אבל לא פחות טעימה

המנה העיקרית שנראתה אמנם פחות אלגנטית מהראשונות לא נפלה מהן וזה אם אתם שואלים אותי, הישג מרשים בפני עצמו. הבשר שמילא את כיסוני פסטת החלמונים הכתמתמים בושל לאורך זמן והיה מתקתק ורך. הבצק שעטף אותו היה מספיק רך כדי שאפשר יהיה לחתוך אותו עם כף ומספיק מוצק כדי לא להתפרק, ולמרות שפע הטעמים סביבו הצליח איכשהו לשמור על מעט טעמי דגנים. כל זה אולי לא היה עובד כל כך טוב ללא ציר העגל והלימון החמצמץ, שאיזן את העושר הזה, ושגם השאריות שלו נוגבו עד תום.

עבר לא מעט עד שעלה בידי להזמין קינוח: קרפ במילוי של קרם מסקרפונה, עם המון תותים ומי וורדים, והיה שווה לחכות, כי גם השילוב בין החמיצות של התותים הטריים לענן הקרם המתקתק ומי הוורדים היה מאוזן ומהנה מאוד.

אם אהבתם את מל ומישל בערב, שאין סיבה בעולם שלא תאהבו אותה מאוד גם בצהריים. הגישה אותה גישה: חכמה, לא מתחכמת, האווירה אותה אווירה: זוגית, לא דביקה והמחירים שווים. תנו לה עוד קצת זמן להתארגן עם מלצרים, לפני שהיא תהפוך לארוחה מופלאה באמת.

מה יאיר גת חשב על מסעדת אברטו בגדרה?

יאיר גת ביקר גם במסעדת טיטו, האיטלקיה שרוצה להתאים לכל המשפחה