היום בו הרשת נפלה

נפילת המתח הגדולה שאירעה אתמול (ג') בסן פרנסיסקו מעלה מחשבות על האינטרנט שלנו, כמה אנחנו סומכים עליה ועד כמה ראוי שנסמוך עליה.

סדרת התקלות שהתרחשו בצהרי שלישי ברשת החשמל בקליפורניה גרמו לנפילת 365 Main Datacenter, אחד מהשרתים המרכזיים היוקרתיים ביותר באיזור הטכנולוגי כל כך, שממנו יצאה בשורת הווב 2.0. בעקבות זאת, במשך כשעה לא ניתן היה לגשת לשורת אתרים אמריקניים פופולריים, ביניהם מנוע חיפוש הבלוגים Technorati, אתר הלוחות Craigslist, אתר המשחקים Gamespot והמוני אתרים נוספים, כמו Yelp, Netflix, TypePad ועוד ועוד.

מה שקרה אחר כך נשמע כמו סצינה מתוך "מת לחיות 4.0". כל עכברי הסיליקון החיוורים שנותקו מהוורידים הטכנולוגיים שלהם נאלצו לחזור לימי המאה ה-19 (ממש כמו בסרטון הפארודי של The Onion). ב-Technorati למשל, נאלצו להשתמש בטכנולוגיה עתיקה בשם "רדיו" על מנת לתקשר עם העולם החיצון. וממש כמו בסרט בכיכובו של ברוס וויליס, גם במציאות הפכו גאדג'טים קטנים לשימושיים במיוחד. אנשי ההייטק הנצורים מחוץ למרחב הווירטואלי מדווחים שהשתמשו גם ב-iPhone ובשירותים כגון Twitter כדי לתקשר עם אנשים ולדווח על האסון.

ימי הביניים בדרך

נדמה שהסיפור הזה מראה לנו שוב עד כמה הקיום הווירטואלי שלנו - שאותו אנחנו לוקחים כמובן מאליו - תלוי על כרעי תרנגולת. מבקר המדיה מרשל מקלוהן דיבר על כך שאמצעי התקשורת האלקטרוניים מהווים את רשת העצבים של כדור הארץ. בעזרת הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט, האנושות רואה, שומעת ומתקשרת עם כל פינות הכוכב. הטכנולוגיה מהווה בעצם את רשת החושים של הישות הקולקטיבית הנקראת "אנושות", והאינטרנט מהווה את המוח שלה, שבעזרתו היא זוכרת, חושבת ומעבירה מידע מאונה לאונה.

אבל כשהאינטרנט נופלת - אנחנו נותרים עם כוכב מחוסר הכרה, כוכב במוות מוחי. אלא שכמו בקולנוע, כאשר הרשת נופלת, אנחנו לא חוזרים לשנת 1993 נניח, רגע לפני שהאינטרנט פרצה לתודעה, אלא מוצאים את עצמנו בסוג של כאוס ימי ביניימי; כשהאינטרנט תקרוס העניינים יהיו הרבה הרבה יותר גרועים.

ב-13 השנים האחרונות שחלפו מאז האינטרנט הגיחה לאוויר, רישתנו את הקיום שלנו אל תוכה יותר ויותר. מי שזוכר את החיים לפני האינטרנט שירים את היד.

התנגשות בין עולמות

העניין הוא שאנחנו מניחים שהאינטרנט הזו כל כך יציבה, אבל ככל שהיא הופכת להיות מכריעה ומשמעותית יותר לתרבות שלנו, מתפתחת אצל חלקנו איזו פנטזיה קולקטיבית אסורה ורבע-מודחקת על היום בו היא תיפול. במובן מסוים, המוות של האינטרנט הופך בסרטים כמו "מת לחיות 4.0" לשווה ערך לאפוקליפסה. סוף העולם. מות האינטרנט מחזיר את האנושות אחורה בזמן ומעמת אותה עם המציאות הלא ווירטואלית, שאיתה אנחנו פחות ופחות רגילים להתמודד.

מה שסמלי כל כך בנפילת החשמל שחוותה אתמול הרשת הוא שהיא מדגימה באופן מושלם את החלוקה שבין העולם הווירטואלי כל כך של הווב 2.0, לבין העולם הממשי עד כאב של רשת החשמל. זוהי התנגשות בין שני עולמות ושתי תפיסות עולם: בין עולם המידע הדיגיטלי של המאה ה-21 לבין עולם האנרגיה של המאה ה-19.

האינטרנט שלנו - גדולה, רחבה, מרושתת, מקושרת, עצומה, חכמה וחסרת גבולות - בנויה על טכנולוגיות מאוד מוגבלות של דלק, פחם ותחנות חשמל. אתמול קיבלנו תזכורת לכך.

הומר סימפסון הפיל את הרשת?

אחת השמועות העקשניות והמשעשעות הקשורות בנפילת הרשת החשמל בסן פרנסיסקו היא הידיעה שהופיעה במספר אתרים שונים, כאילו לנפילת המתח אחראי עובד שיכור ומרוגז שהתפרץ למרכז הכוח והתנפל על מפסקי החשמל. זה רק אני או שכל הסיפור הזה נשמע כמו איזה פרק ממשפחת סימפסון, שבו הומר, באיזה פרץ טפשות שובב ואופייני - מפיל את הרשת. ואולי גם זה עוד תעלול יחסי ציבור שקשור לעלייתו של הסרט לאקרנים.