איך שומרים על המונה ליזה הדיגיטלית?
פסלים עשויים שיש, ציורים עשויים צבע ובד. אבל מה עם אמנות דיגיטלית, שעשויה מחומרה, תוכנה ופיקסלים - כיצד לשמר אותה למען העתיד?
יצירות האמנות הגדולות ביותר בהיסטוריה סותתו בדרך כלל מאבנים, צוירו לתוך אריגים ומוקמו באבני חן ארכיטקטוניות מתוך כוונה שישרדו לאורך דורות. כיום, מספר הולך וגדל של אמנים משתמשים במחשב כדי ליצור, ובד בבד עם הקדמה הטכנולוגית המואצת, החזון הדיגיטלי שלהם יכול תוך שנים ספורות להפוך כבר למיושן.
"לעיתים קרובות אני מתבדח עם הסטודנטים שלי על כך שהמדיה הדיגיטלית תשרוד לנצח – או לחמש שנים, מה שיבוא קודם", אמר ריצ'ארד ריינהרט, מנהל המחלקה למדיה דיגיטלית במוזיאון האמנות וארכיון הסרטים של אוניברסיטת ברקלי.
אמנות דיגיטלית פרצה לתוך המיינסטרים מאז שמוסדות מכובדים כמו מוזיאון גוגנהיים בניו יורק קונים יצירות דיגיטליות על בסיס קבוע. ב-2002, רכש המוזיאון הנחשב את היצירה "אובייקט התגלות" ("Unfolding Object") של ג'ון סימון ואת net.flag של מארק נפייר. בנוסף, המוזיאון לקח אחריות על שימורן של היצירות הללו.
אבל המוזיאונים עומדים בפני בעיה קשה: איך הם יוודאו שאכן תהיה גישה עתידית ליצירות הללו? והאם היצירות הללו – הנשמרות באמצעות קוד בינארי - לא יחזיקו מעמד כי יוחלפו על ידי תוכנות וחומרות עתידיות?
"הסכנה היא שלאף אחד ברגע זה אין מושג איך לשמור יצירות דיגיטליות, החל מסרטים, מסמכים ממשלתיים וכל דבר אחר, וזאת למרות שאנו חיים בחברה מאוד דיגיטלית", הוסיף ריינהרט.
את מה לשמור?
שינויי חומרה הם לא הבעיה היחידה בשימור דיגיטלי, כך טוענים המומחים. מוזיאונים בדרך כלל חושבים בצורה מקובעת. המונה ליזה, לדוגמה, הוא ציור יחידני שלא השתנה. אך הרבה יצירות דיגיטליות הן מה שנקרא "נוזליות", שילוב של אימאג' של מונה ליזה ותוכנת מחשב המשנה אותה – מוסיפה שפם פעם אחת, משקפי שמש פעם נוספת בכל מיני תצורות משתות ואין סופיות.
במקרים כאלו, אוצרי מוזיאונים נותרים מבולבלים בקשר למה בדיוק צריך לשמור. את התוכנה? אימאג' אחד? ומה קורה עם המסך הראשוני נשבר?
"אנחנו כבר לא רואים את העולם דרך עדשה", אמרה מריסה אולסן, האוצרת של Rhizome.org, פלטפורמת רשת שאוצרת 2,500 יצירות דיגיטליות. אולסן מוסיפה כי על חובבי אמנות לשקול אמנות דיגיטלית כמו הסימפוניה החמישית של בטהובן, כמשהו שמשתנה תדיר אחת לכמה זמן, וניעור לחיים בתצורות שונות.
אולסן היתה אחד מבאי כנס שנערך השבוע בברקלי בו נכחו 150 אמנים, מבקרים ואנשי מחשבים, ובו דנו בדרכים לשמור אמנות דיגיטלית.
מוזיאון ברקלי וגופי אמנות אחרים יצרו שפה כתובה, הנקראת "שיטת סימוני אמנות דיגיטלית" (Media Art Notation System), שכמו פרטיטורה מוסיקלית, תקליט ותשמור את האלמנטים המהותיים מכל יצירה אמנותית. השיטה תפאשר לאוצרים בעתיד להעתיק, לחקות או לפרש מחדש את המקור.
"מוזיאונים התחילו לשים לב", אומר ג'ון לאפוליטו, לשעבר אוצר בגוגנהיים, "כי במצב הנוכחי הם למעשה מסכנים לא רק את אמנות המאה ה-21, אלא גם את הרלבנטיות של התפקיד שלהם עצמם".
תרגום: עמיחי שלו.