אמץ לך לבנוני

שאלה שנשאלת לא אחת, בדרך כלל לקראת ימי התבוננות וחשבון נפש כדוגמת יום השואה, היא האם השואה היתה יכולה להתקיים גם היום, בעידן האינטרנט. קיים רצון עז להאמין שאילו אפשר רק היה לשלוח מייל מתוך אושוויץ למערכת סוכנות הידיעות רויטרס, אילו רק היו מצליחים להעלות ל- YouTube צילומים מתוך רכבות המוות, אז ודאי העולם לא היה יכול לעמוד מנגד.

ההנחה המוקדמת היא שזוועות ומעשי רצח המוניים כדוגמת פשעי מלחמת העולם השנייה, התאפשרו פשוט בגלל שלא היה מספיק מידע. בגלל שמאד היה קל להסתיר אותם מפני התקשורת ומדעת הקהל. ושהיום, כשהאינטרנט מאפשר לנו גישה אינסופית למידע, אנחנו מוגנים מפני הישנותם של מקרים כאלו. שהאינטרנט מגן על האנושות מפני מלחמות ופשעי מלחמה.

אבל האם באמת כך הדבר? גם היום, כשאנחנו מוצפים בשפע של מידע, מתרחשים בעולם זוועות כמו פשעי המשטר הקומוניסטי בסין, רצח העם בדארפור או שואת האיידס באפריקה, מבלי שמישהו באמת יטרח לעשות משהו. המידע נמצא ובשפע, אבל למרבית האנשים לא באמת אכפת. האינטרנט, שאמור היה לקצר את המרחקים בין מי שנזקק לסיוע לבין מי שיכול לתת אותו, לא ממש מתפקד.

אבל עוד מוקדם להתאכזב מהיכולת של הרשת לשמש ככלי משכין שלום. רק שלא "אוטוסטרדת המידע" שהאינטרנט מספק לנו היא המפתח. הפוטנציאל טמון ביכולת של האינטרנט ליצור קשרים בלתי אמצעיים בין בני אדם.

"אנחנו חולקים את אותה ביולוגיה
ללא קשר לאידיאולוגיה
האמינו לי כאשר אני אומר לכם
אני מקווה שגם הרוסים אוהבים את ילדיהם"

אחרי השיר

את הדברים האלו שר סטינג ב-1985, באחד משירי המחאה האנטי-מלחמתיים החזקים של תקופת המלחמה הקרה. בשיר הוא מנסה להאמין שאם האנשים הנמצאים משני עברי מסך הברזל יכירו באנושיות של הצד שמנגד ויזהו בו את הדומה להם, אזי יש סיכוי למנוע את הקטסטרופה שכולם כל כך מפחדים ממנה.

ספק עד כמה בימים ההם, שלפני נפילת האמפריה הסובייטית, הכיר סטינג באמת ובתמים רוסים, אז האויבים הגדולים ביותר של המערב. לא גנרלים לבושים במדי הצבא האדום, לא חרושצ'ובים וסטאלינים, אלא אנשים רגילים, כמוני כמוך.

אולם מה שהיה בלתי אפשרי אז, לפני שני עשורים, אפשרי בהחלט היום. אם היה לו פס רחב, סטינג לא היה צריך לנחש האם באמת הרוסים אוהבים את ילדיהם או לא. הוא פשוט היה יכול ללכת לחשבון הפליקר שלהם, לראות את הצילומים המשפחתיים שלהם, תמונות ממסיבות יום הולדת, מחגיגות סיום לימודים או סתם מרגעים שמחים, כדי לקבל תשובה מאד מהירה לתהיות שלו.

הקשר הבלתי אמצעי שהאינטרנט מאפשר עם אנשים מהצד השני, היכולת ליצור אינטימיות מקוונת עם מישהו זר לחלוטין, היא הכוח האדיר לאחד בין לאומים ולהרגיע סכסוכים. הרי קשה מאד לשלוח רקטה על מישהו שהוא איש הקשר שלכם בפליקר. קשה מאד לשמוח על חטיפתו של מישהו שהבלוג שלו נמצא בקורא ה-RSS שלכם. וקשה לקרוא למישהו אויב, לאחר שצירפתם אותו לרשימת החברים במייספייס.

תקשורת מקוונת חוצת גבולות

כמובן שמילים אלו לא נכתבות נטולות קונטקסט. הימים שאנחנו חיים בהם היום הם ימי מלחמה. זו המלחמה האמיתית הראשונה שידעה ישראל בתוך עידן האינטרנט, אבל האינטרנט לא מצליח באמת לשבור את ההרגלים והתפיסות הישנות.

עדיין, שני הצדדים מסתכלים זה על זה בעיקר מבעד לכוונות של קטיושות ושל מטוסי קרב. ודרך כוונות, האויב תמיד נראה הרבה יותר מכוער, הרבה יותר קטן, חסר שם, פנים וזהות. משהו שהרבה יותר קל לחסל אותו. הרשת נמצאת כאן, כדי לחצות גבולות, כדי לחבר באופן אמצעי בין אנשים מן הישוב ולתת להם לדבר זה עם זה. מעטים הם אלו שמנצלים אותה לשם כך.

ותיקי האינטרנט וודאי ישפשפו את עיניהם ויסתכלו על תאריך הכתבה. האם יכול להיות שכתבה כזו, שמתלהבת מהאפשרות שמספקת האינטרנט לדבר עם אנשים מעבר לגבול, יכולה להיכתב בשנת 2006? הרי עוד בימי ה-BBS, כשהאינטרנט היה רק בחיתוליו, הם כבר צ'וטטו עם גולשים מסעודיה, דיברו עם כותבים בפורומים מסוריה וניהלו רומן וירטואלי עם פרטנרים מקטאר.

אולם הלהט הזה שהיה בראשית האינטרנט ליצור קשר עם בני לאומים אחרים, נעלם. עכשיו כבר הרבה פחות דחוף לגולשים לחפש גולשים מעבר לגבול כדי להכיר אותם, ללמוד איך הם חיים, להתווכח איתם על פוליטיקה. בעיקר אין להם זמן ליצור סתם קשר אנושי. כזה שעובר מעל ראשי מנהיגים ומדלג מעל סטריאוטיפים ודעות קדומות.

סביר להניח שהרבה מזה טמון בכך שהגידול העצום במספר הגולשים שהצטרפו לרשת, גרם לכך שיש עכשיו מספיק גולשים מקומיים שאפשר לתקשר איתם בשפה המקומית, ושכבר אין צורך להתאמץ. גולשים שפעם שמחו על הפוטנציאל שיש לרשת לפתוח אותם לעולם, עכשיו עסוקים בלהסתגר בתוך קליקת החברים המקומית שלהם.

ההסתגרות הגיעה לרמות כאלו שאפילו בתוך המדינה, גולשים רבים ממרכז הארץ, למשל, לא ממש טורחים לחפש גולשים מנהריה ומאיזורים צפוניים אחרים, כדי לנסות לספוג מהם באופן ישיר את המצוקה עליה הם שומעים רק בחדשות. בטח שההסתגרות הזו מונעת מהתקשורת להמשיך הלאה ולחצות את הגבול.

במאמר מעניין שפורסם השבוע ב-ynet, כתבה אריאנה מלמד על המצב האבסורדי שבו אנחנו הישראלים אומנם חיים במזרח התיכון, אבל מנסים להכחיש את העובדה הזו וכמעט שלא יודעים דבר על תושבי המדינות השכנות. את מרבית הדברים שאנחנו כן יודעים, אנחנו מקבלים מפיהם של מתווכים, בעיקר פרשני הטלוויזיה לענייני ערבים.

הרשת, לעומת זאת, היא אמצעי ללמוד בדרך עוקפת-אהוד-יערי על החיים מעבר לגבול. בלי מתווכים ובלי פרשנים. וזו בהחלט גם דרך ללמד, להכיר לצד השני איך נראים אזרחים ישראלים, מה האמונות והחלומות שלהם ואיך נראית המלחמה מהצד שלהם. יתכן מאד שלאחר שיחה אמיתית מלב אל לב, שני הצדדים יגלו כי הצד השני הוא לא באמת נאלח, צמא דם ורצחני כפי שהוא נראה.

"החוק הלבנוני אוסר על האזרחים ליצור קשר עם ישראלים", כך טוען בפני אחמד, בלוגר לבנוני, אך מוסיף שקשרים מקוונים בין לבנונים לישראלים עוברים מתחת לעיניהם של הגופים המפקחים על כך. האינטרנט בלבנון אינו מצונזר בדרך שבה הוא מצונזר במקומות אחרים בעולם, כמו בסין, כך שהתכתבויות באימייל, מסנג'ר או דרכים אחרות, הן בטוחות יחסית.

איפה מתחילים?

הכלים בעזרתם ניתן לאתר גולשים מעבר לגבול על מנת לשוחח איתם לא מסובכים במיוחד. האינטרנט מתעלם מגבולות גיאוגרפים ומדיניים ובכל האתרים הבינלאומיים בהם ניתן למצוא ישראלים, בין אם אלו אתרי היכרויות, רשתות חברתיות או פורומים בנושאים שונים, סביר להניח שניתן למצוא גם גולשים ממקומות כדוגמת לבנון.

מקום טוב להתחיל בו הוא האתרים שבהם הנכם גולשים בין כה וכה. למשל, ברשת החברתית הגדולה בעולם, MySpace, יש קהילה גדולה של גולשים מלבנון אותם ניתן למצוא באמצעות מנוע החיפוש באתר.

מנועי חיפוש דומים קיימים ברשתות חברתיות בינלאומיות גדולות אחרות, כמו Friendster , TagWorld ו-Yahoo 360.

באתר שיתוף התמונות פליקר אין מנוע חיפוש לאיתור גולשים על פי מדינה, אבל התמונות עצמן משמשות בסיס לאיתור צלמים מעבר לגבול. סביר להניח שצלמים בעלי אג'נדה כלשהי הקשורה במלחמה, יתייגו את התמונות שלהם בתאגים כדוגמת Lebanon, Israel, War או Beirut. ודרך התמונות, התגובות והדואר הפנימי באתר ניתן יהיה ליצור את הקשר.

גם קבוצות דיון בפליקר רלוונטיות יכולות להיות מקום מפגש. בדיוק כמו שצלמים ישראלים פתחו בפליקר את " Israel Struggles for Existenc ", קבוצה אד-הוק שמכילה בעיקר צילומים ממקלטים, כך גם צלמים לבנונים מעלים צילומים שלהם בקבוצות רלוונטיות כמו "Save Lebanon", או "Stop the War Crimes" או סתם "Lebanon".

בנוסף, גם אתרים יותר נישתיים, יכולים להוות צומת למפגש בין גולשים. חובבי כדורגל, למשל, יכולים לחפש ליצור קשר עם אנשים בעלי אותו תחום עניין באתרים כדוגמת הרשת החברתית Joga (דורש רישום). הומואים ולסביות יכולים ליצור קשר דרך פורומים שונים דוגמת זה שבאחד מהאתרים של הקהילה הקווירית הלבנונית. חובבי מוזיקה יכולים לפגוש חובבי מוזיקה מעבר לגבול דרך אתר שיתוף הפלייליסטים Last.fm.

כמו כן, אתרים מקומיים לבנונים יכולים להיות מקום מפגש. אחד כזו הוא Naharnet, אחד מהפורטלים המרכזיים בלבנון, בעל צ'אט הומה גולשים. המפגש לא יהיה בהכרח נעים בשלב ראשון. כניסה של ישראלים לצ'אט עלולה להיתפס כפלישה לא רצויה. בפעמים בהן נכנסתי, זכיתי בהתחלה מכמה גולשים לקללות ולהקנטות. יחד עם זאת, היו גם מצ'וטטים שבירכו Shalom, הסתקרנו מה יש לישראלים לחפש בצ'אט לבנוני ופתחו בשיחה קולחת על המצב.

לא בהכרח כל גולש לבנוני שתמצאו ישמח לדבר איתכם. אולי סתם לא מעניינת אותו פוליטיקה, אולי האנגלית שלו לא מספיק טובה ואולי הוא לא יכול לסבול את המחשבה לדבר עם ישראלים. אבל מניסיון, הרבה מגישושי התקשורת האלו מצליחים לפתוח ערוץ תקשורת אינטימי, שהוא אומנם אחד על אחד, אבל הוא גם מצליח להקרין לחיוב הלאה לסביבה.

לרוב כשמדברים על האינטרנט בתקופת מלחמה, מדברים על האינטרנט כזרוע נוספת כדי להילחם דרכה, אם זה באמצעות תקיפות של האקרים, או השתלטות על סקרים וטוקבקים באתרים בינלאומים. אבל לאינטרנט יש גם פוטנציאל אדיר לפיוס, לחיזוק קולות מתונים, לגישור בין מי שאמורים להיות אויבים, ולפוגג בורות, גם של הצד שמנגד וגם של עצמנו. נצלו אותו. דווקא עכשיו.