חלאס. רוצים לחיות

"ביירות בלהבה, בוערת לה ביירות
הפוך הכל לאפר, אחת ולתמיד.
השלך לאש את המצפון והחירות.
מחר הם עלולים, חלילה, לפרוח בשנית."

את שיר המחאה הסאטירי הזה, שכתב חנוך לוין ב-1982, פרסם בתרגומו לאנגלית רביע נאסר, תושב ביירות, כתמונה בחשבון הפליקר שלו. נאסר מגדיר את עצמו "מכור לפוליטיקה ולהיסטוריה" אבל לפליקר שלו הוא בדרך כלל מעלה צילומים אופטימיים של אנשים ונוף. בשבוע האחרון אלבום התמונות שלו כבר נראה הרבה פחות אופטימי. הוא אחד מפעילי הרשת הלבנונים שהמלחמה הנוכחית גרמה להם לחרוג משגרת יומם ולהביע את מחאתם ברשת.

צללתי לבלוגוספירה הלבנונית כדי לפגוש את אותם שכנים מעבר לגבול וללמוד על המחשבות שלהם ועל היחס שלהם למלחמה. תהיה זו התיימרות לומר כי בשיטוט זה הצלחתי לפענח דרך הבלוגים את האווירה השוררת ברחוב הביירותי. ראשית, משום שבלוגרים במהותם הם אוכלוסיה שאינה מייצגת את כלל הציבור. סביר להניח שכמו בארה"ב, שם הבלוגרים הם לרוב פחות שמרנים מכלל האוכלוסיה, כך גם בלבנון אין מדובר באוכלוסיה מייצגת. שנית, בשל מגבלות השפה התמקדתי בבלוגים הכתובים בשפה האנגלית, ולא בערבית. בלוגים אלו, יש להניח, הם כנראה מלכתחילה מחוברים יותר לתרבות המערבית ובעלי נקודת מבט גלובליסטית יותר.

זאת כנראה הסיבה בגללה לא הצלחתי למצוא במהלך שיטוטי ולו בלוגר אחד שתומך בחיזבאללה באופן מובהק. מרבית הבלוגרים הלבנונים דוברי האנגלית דווקא מביעים סלידה מנסראללה ומחבריו. אולם הדבר לא גורע מהפטריוטיות הלבנונית ומביקורת חריפה על פעילות ישראל. המסר העיקרי שעולה מהפוסטים בשבוע האחרון הוא מסר של מצוקה, וניסיון לעורר את מודעות העולם לגבי הפגיעה של ישראל באזרחים הלבנונים ובסיכוי של לבנון להתאושש. הנה קולותיהם של ארבעה פעילי רשת לבנוניים.

מחאה בתמונות

רביע נאסר החליט להביע את מחאתו בתמונות. אומנם הוא עצמו לא יצא לשטח כדי לצלם את הנעשה ברחובות עירו, אבל באלבום התמונות שלו בפליקר הוא מפרסם קולאז'ים פשוטים המעבירים מסר חזק.

באחד מהקולאז'ים מופיעה תמונתו של השר שמעון פרס המתראיין ל-CNN כאומר שישראל אינה פוגעת באזרחים, ומתחת לתמונת פרס מופיעה תמונתו של ילד לבנוני שנפגע באחת ההפגזות של חיל האוויר.

בקולאז' אחר מדביק נאסר שלוש תמונות של ילדים לבנונים פצועים ותמונה אחת של מטוס של חיל האוויר הישראלי. "הילדים האלו נחשבים כנראה כטרוריסטים בעיני צה"ל", הוא כותב מתחת לתמונה, ומסביר כי האשמה נעוצה באולמרט, "אדם קטן, שטיפל עד עכשיו באיסוף זבל ובבניה בלתי חוקית בירושלים", שעכשיו מנסה להוכיח כי הוא יותר מיליטריסטי מהצבא עצמו.

בעקבות פנייה במייל סיפר לי נאסר כי חרף הפיצול הרב למגזרים בו מתאפיינת לבנון, נהנה חיזבאללה מתמיכה בלתי-מבוטלת ברחוב הלבנוני. הוא עצמו מודאג מההתאסלמות ומאובדן הריבונות של הממשלה הלבנונית הדמוקרטית בגלל החיזבאללה, אבל הוא מבין את הסימפטיה כלפי הארגון, הן בגלל שהצליח לסלק את ישראל משטח לבנון, והן בשל פעילויות הצדקה שלו.

דיפלומטים חכמים היו יכולים למנוע את מצב המלחמה, אומר נאסר, אבל מוסיף כי "אני חושש שיש יותר מדי אנשים שקיוו שמצב כזה יגרם. המלחמה הזו יותר מידי נוחה להרבה יותר מדי צדדים במזרח התיכון המדמם שלנו".

מכתב מרגש מחבר ישראלי

מוסטפה, מעצב גרפי במקצועו, הוא בלוגר ממוצא לבנוני שחי כעת באפריקה ונחשב לאחד הבלוגרים הפוליטיים המובילים. את הבלוג שלו, הנקרא Beirut Spring – היינו, "האביב של ביירות" - הוא מגדיר כ"ניסיון להבין את הפוליטיקה והחברה של לבנון בתקופה הפוסט-סורית". בראש הבלוג מופיעה תמונתו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה הנרצח של לבנון, ובצד הבלוג מתנוסס באנר שעיצב :"ערבים ומוסלמים אומרים לא לטרור".

ביום שישי האחרון פרסם מוסטפה פוסט בכותרת "חברים חוצי גבולות", ובו ניתן לחוש בהתלהבות הקיימת בצד הלבנוני מיצירת קשר מקוון עם ישראלים, שאינה פחותה מהתלהבותם של ישראלים מיצירת קשר עם לבנונים.

בפוסט מפרסם מוסטפה מכתב שכתב בחור ישראלי לידיד לבנוני משותף. הישראלי והלבנוני חלקו בעבר דירה בלונדון, אך דרכיהם נפרדו והם חיים כעת במדינות נפרדות. המלחמה הציבה את שני השותפים לשעבר משני צידי הסכסוך.

"אני כותב לך בעקבות מה שקרה בלילה שבעבר בביירות" כותב הישראלי, ששמו אינו נמסר, לחברו הלבנוני, לאחר הפצצת חיל האוויר את שדה התעופה הבינלאומי בביירות. "אני מאד מצטער על מה שקרה ומאד מקווה שאף אחד מהקרובים ומהחברים שלך לא היה קרוב לשדה התעופה או למקומות הבעיתיים. אני יודע שזה נושא רגיש לדיון, אבל מכיוון שאנחנו חברים ושותפים לשעבר, אינני יכול שלא להיות מודאג", כותב הישראלי. "אני לא אנסה להתחיל ולהצדיק את ההתקפה, אבל אתה בוודאי יודע שלבנון אינה צד תמים בסכסוך עם ישראל. אני רק רוצה להגיד לך את זה: לא משנה מה יקרה בעולם - מלחמות, התקפות טרור ועוד - אני לעולם לא אראה בך אויב, כי אנחנו חברים, ושום דבר לא חזק יותר מידידות ואהבה."

"[..] בשם הלאום והדת שלי, אני מצטער על החפים מפשע שמתו בלילה שעבר ועל אלו שעוד ימותו בימים, בחודשים, בשנים ובמאות הקרובות. אני מקווה שאתה מרגיש את אותו הדבר כשחפים מפשע ישראלים מתים. אל תשכח שכולנו יחד יכולים לשנות את העולם".

למרות פרסום המכתב המרגש, מוסטפה לא חוסך בביקורת חריפה כלפי ישראל. בפוסט, שיש שייכנו אותו דמגוגיה זולה, הוא עושה חיבור צורם וקשה לצפיה בין שני צילומים: האחד הוא צילום של שתי ילדות מקריית שמונה החותמות "לנסראללה באהבה" על טילים ישראלים לפני שיגורם. בצילום השני מופיעה גופה מרוטשת של פעוט לבנוני שמת בהפצצה ישראלית. בתחתית הפוסט, הנושא את הכותרת הצינית "חתום בנשיקה", מוסיף מוסטפה את התחינה: "ילדי העולם, התאחדו".

מידע פרקטי לסיוע לאזרחים הלבנונים

מאיה, בת לאב לבנוני ולאם צרפתיה, מגדירה את עצמה "אזרחית העולם". כיום היא מתגוררת במיאמי, אבל הבלוג שלה עוסק בלבנון ובמאבק המדינה לשחרור מסוריה. היא לא מדברת בבלוג יותר מידי על רגשות. "אין לי את המשאבים הרגשיים לכתוב על מה שקורה. אני מיואשת, דואגת מאד למשפחה שלי ונגעלת ממה שהחיזבאללה, ישראל ושאר העולם, לצורך העניין, עושים".

אבל מאיה מנסה באמצעות הבלוג להשפיע, עד כמה שהיא יכולה, על מקבלי ההחלטות בעולם. היא מפרסמת בבבלוג מועדים של הפגנות נגד פעילות ישראל במקומות שונים בעולם, לינקים לעצומות וכן פרטים כיצד ניתן לסייע לארגונים כמו הצלב האדום של ביירות ולארגוני פליטים.

בנוסף, ניסחה מאיה מכתב באנגלית ובצרפתית המיועד למנהיגי העולם, ובו היא דורשת מהם למנוע פגיעה באזרחים לבנונים ולעודד התדיינות מדינית בין ישראל לבין ממשלת לבנון והחיזבאללה. מספר בלוגרים לבנונים מלנקקים למכתביה של מאיה, ושולחים בעקבותיה מכתבים דומים.

שלושה ימים לאחר פרסום מכתבי המחאה, מפרסמת מאיה מכתב תשובה שקיבלה ממשרד החוץ הישראלי, הגוף היחיד שטרח עד כה להשיב למכתבים. "אל תדרשי מישראל להפסיק את פעולות ההגנה העצמית שלה נגד חיזבאללה, אלא קראי לממשלתך לממש את התחייבויותיה בעקבות החלטת מועצת הביטחון 1559 ולפרק את החיזבאללה מנשקו", כותבים לה מישראל.

מאיה כמובן אינה משאירה את התשובה הישראלית ללא תגובה. "כל הדיבור הזה של 'הגנה עצמית' שאנחנו שומעים כל הזמן הוא בולשיט [..] יתר המכתב שלהם הוא ברובו נכון, אבל עדיין, הוא לא מסביר את הכמות לא פרופורציונית של אלימות ושל הרס שמטילה ישראל על לבנון".

חלאס. רוצים פשוט לחיות.

פואד בולוס, גם הוא מביירות, הגיב בתחילה בחשד כשפניתי אליו בבקשה להשתמש באיור שלו לצורך הכתבה. חששו נבע מכך שדבריו יעוותו על ידי גורם אויב שקשה לסמוך עליו.

בימים כתיקונם, הבלוג שלו, הנקרא "ברוכים הבאים לחלום הלבנוני שלי", מכיל צילומי טבע, איורים, קריקטורות פוליטיות, שירים והגיגים. אולם בשבוע האחרון יצא הבלוג מהפאזה החולמנית הרגילה שלו. בפוסט, שכותרתו זועקת "חלאאאאאאאס!!", ושמלווה אותו רישום המזכיר את "הצעקה" של מונק, הוא פונה מעל גבי הבלוג ישירות לישראלים:

"לכל אלו שמזדהים איתנו, תודה רבה על המחשבות הטובות שלכם, לא משנה מי אתם. אבל תנו לי להבהיר משהו אחד. כן, זוהי אשמתנו שאיננו חזקים מספיק, או מאוחדים מספיק, כדי להשליט שלטון חוק ולפרוס את הצבא הלבנוני בכל הטריטוריה הלבנונית. אבל לא קיימת שום אהבה בין העם הלבנוני לבין ההנהגה הישראלית.

אנחנו נפלשנו, נוצלנו, סבלנו מבריונות והושפלנו על ידי כוחות הכיבוש הישראלים במשך הרבה מאד שנים. משפחות שלמות נשחטו על ידי הארטילריה הישראלית. ועכשיו זה? האם אתם באמת מצפים מאיתנו להאמין שהפגיעה בתשתיות של המדינה הזאת הולכת להחזיר את החיילים שלכם ולהוריד את חיזבאללה על הברכיים? אנחנו אולי חלשים ומפוצלים, אבל אנחנו לא טיפשים.

אנחנו נענשים. זה הכל. נענשים פעמיים. פעם אחת בגלל החולשה שלנו ופעם שנייה בגלל הנקמנות האכזרית שלכם. חיזבאללה אומנם דופק אותנו, אבל גם אתם. ועכשיו, האם אנחנו עדיין רוצים שלום איתכם? כן. שלום, לא שותפות. שלום, לא ידידות. לא בגלל שאני לא יכול להתאפק מלהחזיק איתכם ידיים, אלא משום שאני לא יכול לחכות עד שלבנון תצא מטווח הסכנה. סבלנו מספיק, דיממנו מספיק וחזרנו ובנינו מחדש מספיק. ועכשיו הגיע הזמן לקחת הפסקה ופשוט לחיות. לשם שינוי".

הכתבה פורסמה מחדש במסגרת חגיגות חמש שנים לישרא-בלוג
בחזרה לפרויקט >