ברוך הבא למיינסטרים

בשבוע שעבר הופרעה שלוות נפשי. קמתי מכסאי מעוצבנת ויצאתי לנזוף במחלקה השכנה בנענע. כתבת התרבות החצופה החליטה שמותר לה לפלוש לטריטוריה שלנו, כתבי המחשבים ובלי למצמץ ראיינה בלוגרית.

"חציית גבולות כזו היא בלתי נסלחת", חשבתי. הרי בלוגים זה תחום שבאופן מסורתי מסוקר על ידי כתבי מחשבים. כיצד יתכן שכתבה בנושא מוצאת את דרכה לפתע במדור סלבז לצד כתבות על התספורת החדשה של בריטני והתינוקת החדשה של ברנג'לינה?

רגע, ממתי בלוגים זה כבר לא מחשבים?

שיטוט קצר באתרי המתחרים גילה כי טשטוש גבולות זה קרה גם אצלם. מדורי המחשבים הגיבו חלושות, אם בכלל, ואילו מדורי התרבות והברנז'ה סקרו את אותה הבלוגרית ואת פועלה לעומק, כולל ראיונות, צילומים, סקירות ומאמרי פרשנות.

הבלוגרית שגרמה לאותם כתבי תרבות וברנז'ה לחצות את הקווים ולכתוב, אולי בפעם הראשונה במסגרת עבודתם את המילה "בלוג", היתה ולווט אנדגראונד. במשך חצי שנה ניהלה ולווט בלוג בו כתבה באופן אנונימי ביקורת חריפה על התקשורת הישראלית, ירדה על עיתונאים ספציפיים וביטאה בגלוי דברים שבדרך כלל נלחשים בחדרי חדרים.

אם לשים בצד את הביקורת לגבי איכותו או לבחון את השפעתו האמיתית של הבלוג על עולם התקשורת הישראלית - במקום אחד הוא בטוח השפיע. הוא הצליח להביא לבלוגוספירה קהל חדש של עיתונאים שאינם עיתונאי מחשבים, ולגרום להם לקרוא בלוג כאילו היה עיתון או מגזין נחשב לכל דבר. הדומיין כבר לא היה ממש חשוב, לא המו"ל ולא יוקרת המוסד - העיתונאים קראו בשקיקה את מה שכתבה בלוגרית אלמונית עליהם ועל החברים שלהם, עברו בין הפוסטים, בין התגובות, וקיבלו באופן קבוע נושאים לשיחות מסדרון. עבור חלקם, זו היתה הפעם הראשונה שקראו בלוג ואף מעבר לכך - הפעם הראשונה שהיו מנויים על אחד כזה, הגיבו לו, וקראו באדיקות את כל התגובות.

ומאז הבלוג כבר לא כזה זר.

אם לשפוט על פי השבוע האחרון (בו הצהירה וולט על זהותה האמיתית), הבלוג, על מהותו, הוטמע היטב אצל העיתונאים. כתבות על חשיפת זהותה של הבלוגרית פורסמו בכל כלי התקשורת, וההתרגשות הייתה רבה. מי שלא נהנה מכל החגיגה, כך נדמה, היו הטוקבקיסטים, שדאגו להותיר תחת כל ידיעה בעניין הודעות כגון "למי אכפת?" ו- "עיתונאים, צאו מהתחת של עצמכם".

יש בביקורת זו לא מעט. הבלוג הוא עוד בלוג מתוך אלפים, ובחשיפת העומדת מאחוריו יש ערך חדשותי אפסי בדיוק כמו לכל האחרים. עם זאת, לתהליכים העוברים על קהילת העיתונאים יש חשיבות ועוד איך, לאור העובדה שהיא משפיעה על השיח הציבורי כולו. שימו לב - יש בסך הכל כמה מאות עיתונאים בישראל, ולא פחות משלושה מגזיני ברנאז'ה מקוונים (וואלה, NRG, ICE). האם לקהל הגדול פי כמה (יוצאי בוכרה, למשל) תמצאו יחס דומה ברשת הישראלית? אין סיכוי.

ולא בטוח שלא בצדק. תשאלו אדם מן הרחוב מה הוא חושב על תוכנית הגרעין של אירן והוא ימחזר דברים ששמע מאהוד יערי. תדברו אותו על כלכלה ויצאו מפיו משפטים שנאמרו על ידי נחמיה שטרסלר. תשאלו אותו על בלוגים והוא יזכר בתוכנית של אילנה דיין או ציפי ברנד בנושא.

החידוש בסיפור וולוט הוא המהפך שעבר על הקהילה הקטנה הזו.

בלוגים? כבר לא כזה ביג דיל

בכל כלי התקשורת כמעט, האינטרנט עצמו כבר הפך כמעט שקוף וטריוויאלי. הבלוגים, מאידך, נותרו עד ממש לאחרונה בחזקת תופעה.

גישה תקשורתית אחת מתיחסת לבלוגים מהזווית הרכילותית-מציצנית ומתסתכל בפליאה על התופעה כאומרת: "תראו את האנשים המוזרים האלו שלא מתביישים לכתוב בפירוט על החוויות המיניות שלהם באינטרנט". גישה אחרת מנסה לקדם את הלגיטימיות של בלוגים באמצעות ניתוח ספרותי שמוכיח שיש גם אנשים "רגילים" שיכולים להנפיק טקסטים ראויים וחושפת החוצה טקסטים מרתקים. גישה שלישית מנסה להבין מניעים נפשיים-סוציאליים של בלוגרים ולחקור את היחסים והקהילות שנוצרים בבלוגוספירה. וגישה רביעית, שבעיקר נשמעת על ידי כתבי מחשבים, מנסה לקדם את הבלוגים ככלי בעל אמינות והשפעה על העולם הבלתי מקוון ונותנת דוגמאות מהפוליטיקה והכלכלה העולמית ובעיקר האמריקאית.

נדמה שעד כה אף אחד בתקשורת לא ניסה פשוט לקרוא אותם. והנה, בפרשת וולווט, נשברו המחיצות. חדל דיונים פילוסופים על "הבלוגים - מה ולאן". תנו לנו קצת פוסטים טובים, ולשפוך קצת בוץ בתגובות כאחד האדם.

בשבוע שעבר, כשקמתי זועמת מכסאי על גניבת ה"סיפור" מערוץ המחשבים לטובת הערוץ השכן, עצרתי והבנתי שאמחייה, הגענו לרגע לו יחלנו. הבלוגוספירה והתקשורת עלו כיתה. הבלוגים כבר לא נחשבים "תופעה", ואין צורך להאבק על הלגיטימיות שלהם. זהו כבר לא התחום רק של כתבי המחשבים והתרבות הדיגיטלית - וטוב שכך. הגיע הרגע המאושר שאליו מייחל כל הורה, שהגוזל יתחיל לעוף.

כשבבלוגוספירה מתארגנת פעילות נגד המחירים הגבוהים של שידורי המונדיאל, זהו התחום של מדורי הספורט ושל עיתונאי הספורט. כשבלוגריות צעירות מדברות על תקיפות מיניות ופועלות כדי לעורר מודעות לנושא, זהו תחום של עיתונאי החברה. וכשחבר כנסת פותח בלוג, לא מספיק רק לדווח פעם אחת על כך במדור מחשבים, אלא יש להתיחס לדברים שהוא כותב בבלוג במדורי החדשות ולהשתמש בהם כמקור עיתונאי לכל דבר. אני יודעת שזה מוזר, אבל עוד יבוא היום שבו חדשות קול ישראל יצטטו כלאחר יד פוסט של פוליטיקאי כתגובה לארועי היום.

הכתבה פורסמה מחדש במסגרת חגיגות חמש שנים לישרא-בלוג
בחזרה לפרויקט >