להרוג שוטר ולנוח

2005 היתה שנתו של אחרון המשחקים בסדרת GTA רוויות האלימות. גירסת סן אנדריאס נאלצה לרדת מן המדפים לאחר התפרצות שערוריית טלאי הסקס הוט קופי, שהחביא במשחק קטעים בעלי תכנים מיניים ברורים. המשחק אולי ירד מהמדפים אבל מהכותרות הוא סרב להיעלם, כמו גם ממוקד תשומת הלב הציבורית. בינתיים, מתחרותיה של טייק-2, מפתחת GTA, הסיקו את המסקנות. ריסון וצנזורה עצמיים הם לא חלק מהן. פרשת הקפה החם לימדה אותן לקח חשוב: מה שמצליח עם פרובוקציות, מצליח הרבה יותר עם המון פרובוצקיות.

בארה"ב גדושים בתי המשפט הפדרליים בתביעות נגד מפתחי המשחקים בדרישה שיעדנו, בצורה כלשהי, את תכני יצירותיהם. גם בית המחוקקים האמריקני דש בהצעות חוק דומות, שהועלו על ידי סנטורים שמנסים לצבור נקודות בדעת הקהל על חשבון המשחקים הבלתי תמימים הללו, תוך שימוש בכל הבא ליד.

רק השבוע, פסל שופט פדרלי חוק שהתקבל במדינת מישיגן שאסר למכור משחקים אלימים לקטינים מתחת לגיל 17. עילת הפסילה, כמו במקרים רבים בהם נפסלו לאחרונה חוקים דומים, היתה שמשחקים או סרטים, אלימים ולא אלימים כאחד, מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה המבטיח את חופש הביטוי.

גם הסנטורית הילרי קלינטון ניסתה בעבר הלא רחוק לעמוד על רגליה האחוריות מול כותרי האלימות, אך כשלה חרוצות.

אלימות טובה. אלימות רעה

אבל, וזה אבל גדול וחשוב, בלי קשר לרעש התקשורתי, GTA:SA הוא משחק נפלא. ענק. מושקע גרפית, מאתגר משחקית, ומרתק עלילתית. מדובר בלהיט של שנת 2005 ובכותר המוצלח ביותר של טייק-2. כה מוצלח, עד שללא זכיון GTA, לחברה אין זכות קיום כלכלית של ממש.

כמו GTA, כותר נוסף שרכש לעצמו שם של מותג איכות הוא Max Payne, שלמרות האלימות הדשנה שבו, נבחר לא אחת לשאת בתואר המשחק הטוב בעולם. מיותר כמעט לציין את ההצלחה הכלכלית המלווה לתואר שכזה.

אך מה קורה כשמשחק הוא אלים יתר על המידה, מעביר מסרים בוטים בהפגנתיות, וגם רחמנא לצלן, גרוע מכל הבחינות?

כזה הוא הכותר 25 to Life של Eidos הבריטית. במשחק, שמשום מה תורגם שמו כ-"25 לחיים", המטרה היא להרוג. וכמה שיותר. מדובר במשחק יריות בגוף שלישי סטנדרטי, שלא מרים יותר מדי גבות במבט ראשון. מעין גירסה מחורבנת ל-Max Payne.

במרכז העלילה נמצא גנגסטר שמעוניין לפרוש מחיי הפשע יחד עם משפחתו, אך נסחף אל עולם הפלילים עוד פעם אחת אחרונה. עד כאן, מייקל קורליאונה היה מקבל התקף נוסטלגיה והולך לעשן עוד סיגר. לא יותר. מי שהצית את חבית הנפץ התקשורתית במימדים קולוסאליים הוא מנגנון הניקוד במשחק, שמעודד הריגת כמה שיותר שוטרים, והחזקתם של בני ערובה רבים ככל האפשר.

שוטרים נגד משחקים

Eidos, אותה חברה שרכשה לפני כמה שנים מהאחים קולייר את הזיכיון לכותר Championship Manager והצליחה להרוס אותו, שיווקה לחנויות את 25 to Life בחודש ינואר האחרון וחיכתה לבום. המשחק ישב על שולחן התכנון של Eidos זמן רב, ובחברה ידעו שלאור הרעש התקשורתי שזכו לו קודמיו בז'אנר, ולמרות שלא מדובר במשחק איכותי מרמה א', יחסי הציבור שיקבל יהיו מרקיעי שחקים. כל זה, סברו בחברה, לבטח ישתלם כלכלית.

ואכן הבום לא איחר לבוא. שוטרים מכל רחבי ארה"ב החלו לתקוף את המשחק (מילולית, בינתיים) חדשות לבקרים וקראו להטיל חרם צרכנים על המשחק. האופן בו הוא מתאר את השוטרים,'גיבורי הקהילה', ככאלה שמטפלים בכל אירוע עם צמד אקדחים עשנים מתנופפים בידיהם, העלה את חמתם באופן מיוחד. כמובן שכל הקטע הזה של רציחת שוטרים למען נקודות במשחק גם כן לא מצא חן בעיניהם במיוחד.

במסגרת מאבק השוטרים במשחק החליטה קרן הזכרון למען אוכפי שלטון החוק בארה"ב לפרסם עצומה להחרמת 25 to Life. עד כה, קרוב ל-270 אלף איש כבר חתמו עליה. "אנו מודאגים מהמשחק הזה בכמה וכמה רמות" טוען ברוס מנדלסון, דובר הקרן. לדבריו, "בנוסף לעידוד אורח חיים של גנגסטרים במשחק, השוטרים מוצגים בו באור שלילי ביותר".

ביקורות קטלניות והצלחה מסחררת

גם מושלת מדינת מישיגן, ג'ניפר גרנהולם, הצטרפה למאבק השוטרים וקראה לבעלי החנויות במדינה להחרים את המשחק. גרנהולם האיצה בקמעונאים להצטרף למאבק ולא למכור את 25 to Life, בטענה שזהו צעד חשוב בתהליך הגנתם של קטינים מתכני בידור לא ראויים.

ב-Eidos לא מיהרו להתייחס. בחברה לבטח הביטו בעיניים נוצצות במתרחש והחלו לפרק מרצפות כדי לפנות מקום לדולרים שבדרך. הבאז התקשורתי שיצר המשחק הקלוקל שלהם, הזניק את 25 to Life לצמרת מצעדי המכירות. העניין לו זכה בציבור הצליח לגבור על כל חסרונותיו העצומים ככותר גיימינג. ולא שהביקורות הקוטלות בוששו לבוא. "אין סיבה לקנות את המשחק הזה", נכתב באתר IGN, שגם העניק לו את הציון 3.3 (מתוך 10). ב- GameSpot ריחמו עליו מעט עם ציון של 5.7, שזה כמעט נכשל, לפחות לפי מה שזכור לי מבית הספר.

כל אלו לא עזרו. הקמעונאים המשיכו למכור את המשחק, שכן קשה לסרב למכור מוצר בעל ביקוש עצום שכזה. על סוס מנצח, הם סברו, לא מפסיקים להמר.

ילד טוב משחק רע

סוד הקסם של to Life25 ואחיו האלימים, הוא שניתן לבצע בו את האסור. בחיים רצוי ואף מומלץ שלא לגנוב מכוניות. לא לפוצץ אנשים במכות. לא לשדוד זקנות ולא להרוג שוטרים. במשחקים זה אפשרי, וילדים מזדהים עם זה. הם רוצים לבחון את הגבולות שלהם, מה אסור להם, ומה מותר להם.

משחקים אלימים מן הסוגו של 25 to Life מאפשרים לילדים להתנסות בפעילויות שבהן רוב הסיכויים שהם מעולם לא היו מתנסים. כמובן שהמסרים המועברים במשחק הם זוועתיים, אבל יש לזכור שילדים בעלי אינטליגנציה בסיסית מסוגלים להבין בקלות שמה שהם עושים במשחק, לא בהכרח מותר להם בעולם האמיתי. לגיימר הקטין הממוצע, והנפוץ מכולם, יפריעו הרבה יותר הגרפיקה המרופטת והעלילה המחוררת מאשר שאלות אתיקה שברומו של עולם בנושאי חוק, הון ושלטון. הוא, כך ניתן לקוות, מסוגל ליכולת הבחנה מינימלית בין עיקר לתפל, בין מותר לאסור, ובין משחק, למציאות.

כמובן שקיימים גם בני נוער פחות סטנדרטיים כמו אלו שריססו את החברים שלהם בבית הספר קולומביין שבקולורדו, בהשפעת (כך לפחות נטען) תכנים בידוריים אלימים. המגמה, בכל אופן, ברורה: משחקי המחשב לא הולכים להיות עדינים יותר והתחרות היא כבר מזמן לא על ליבו של קהל היעד, אלא על מי יצליח להיות מרגיז יותר, כל הדרך אל הבנק. השאלה עכשיו היא רק האם אמריקה תהיה מוכנה להמשיך להגן בחירוף נפש על חופש הביטוי גם לאחר הקולומביין הבא.