הנצחה או פינוי? המאבק על שרידי השכונה בכפר עזה

בית המשפט העליון דן בעתירת משפחות נרצחי טבח 7 באוקטובר, המבקשות למנוע את הריסת הבתים בשכונת דור צעיר ולהפוך אותה לאתר מורשת לאומי. מנגד, חברי הקיבוץ דורשים להעתיק את ההנצחה כדי שיוכלו לשקם את חייהם ולחזור לביתם: "כדי שלא נחיה בתוך אתר הנצחה"

צילום תמונה ראשית: מוריה וברקו
זמן צפייה: 10:30

עתירה דרמטית שהוגשה לבית המשפט העליון מעלה אל סדר היום הציבורי והמשפטי את אחד המאבקים המורכבים והרגישים ביותר שנוצרו בעקבות מתקפת הטרור: העתיד של שכונת דור צעיר בקיבוץ כפר עזה. הדיון המשפטי התמקד בדרישתן המפורשת של משפחות שכולות לעצור את עבודות הפינוי וההריסה של מבני השכונה, והעתירה מעמידה למבחן דילמה כואבת במיוחד. מצד אחד עומד הצורך הלאומי והאישי העמוק בשימור הזיכרון, בהנצחת הקורבנות ובשימור שרידי הבתים ההרוסים כאתר עדות היסטורי לפשעים שהתרחשו במקום. מנגד ניצבת שאיפתם של חברי הקיבוץ לשקם את חייהם, לחזור לביתם ולבנות מחדש את הקהילה, מבלי להיאלץ להפוך את מרחב המגורים שלהם לאתר הנצחה.

ענת אלקבץ, שבתה סיון ז"ל נרצחה בכפרה עזה, מציגה את עמדת המשפחות המתנגדות להריסת השכונה והבתים במקום. בדבריה היא מבהירה את החשיבות העמוקה של שימור הבתים והפיכתם מאסון פרטי למוקד זיכרון ציבורי ולאומי שאין למחוק אותו. אלקבץ מסבירה כי המבנים ההרוסים והשרופים בשכונה אינם סמל פרטי בלבד, אלא מהווים עדות היסטורית משמעותית המבטאת חובת הוכחה וזיכרון. עמדה זו מדגישה כי ההרס והפגיעה במקום נקבעו על ידי פשעי החמאס, ולפיכך הפיכת האזור לאתר עדות אינה בחירה של המשפחות אלא מציאות שנכפתה עליהן ועל הציבור כולו: "המקום הזה צריך להיות אתר מורשת לאומי של העם היהודי כולו", אמרה בריאיון לתוכנית "מוריה וברקו".

מנגד, עו"ד זהר שפק מציג את עמדתם של חברי קיבוץ כפר עזה התומכים בהריסת הבתים והעתקת ההנצחה, מתוך רצון לאפשר לתושבים לחזור ולשקם את חייהם. בדבריו מסביר שפק את תהליך ההצבעה והדיון בקיבוץ ומפרט על הרצון העז של החברים לחזור ולבנות מחדש את חייהם בביתם. הוא מבהיר כי חברי הקיבוץ אינם מתנגדים לעצם ההנצחה, אלא מבקשים להעתיק אותה אל מחוץ לשטח המגורים: "ההחלטה של הקיבוץ הייתה כדי שאנחנו נוכל לחזור ולא לחיות בתוך אתר הנצחה". בדבריו הוא מחדד את עמדת הקהילה לעמוד על זכותה לקבוע את עתיד יישובה והוסיף: "אנחנו דרשנו שאנחנו נקבל את החלטה איך אנחנו חוזרים לגר בכפר עזה ולא אף אחד אחר".

בתגובה לדבריו של שפק, מחדדת ענת אלקבץ את ההבדל היסודי שבין הנצחה פרטית לבין חובת התיעוד והעדות הלאומית. אל מול צורכי הניצולים לחזור לשגרת חיים ולרפא את הקהילה, היא מעמידה את הזווית הרחבה של הטרגדיה ואת השאלה כיצד ייזכר האסון בדברי הימים: "אנחנו לא מדברים על הנצחה. האסון הפרטי שלי הוא גם האסון של העם שלי".