"מה, אני לא מספיק מעניינת?!" | הקלות הבלתי נסבלת בה אנחנו מאמצים ביקורת
לכולנו קשה עם ביקורת. אם הביקורת מובילה לסירוב, אז קשה מאד. כשמדובר בדחייה זה כבר נורא, בטח כשאנחנו הצד המעוניין. אנחנו נוטים להתעסק בכוונותיו ובמוטיבציה של מעביר הביקורת, ומתגייסים מיד להפעיל מגננות או מתקפות. דור הררי, פסיכולוג ומומחה "אהבה חדשה", מזכיר לנו שיש מוצא, אבל זה מצריך תעצומות נפש, אומץ ונכונות לצמוח
אין כזה דבר ביקורת בונה. ביקורת הורסת, גם אם תסתירו אותה מאחורי "משוב". לחוש דחייה זו חוויה קשה. קשה להיות חסין בפני החוויה הזו, הערך שלנו נפגע, הדימוי העצמי מתרסק וההשלכות הרסניות. הבשורה הטובה היא שיש מוצא, אבל זה מצריך תעצומות נפש, אומץ ונכונות לצמוח.
אם נסכים לקבל את הרעיון שעוצמת הפגיעה קשורה באופן ישיר למידת הרגישות שלנו לנושא הביקורת באופן מודע או שלא מודע, הרי שאפשר לראות בביקורת שיעור שיכול להצמיח אותנו. העניין הוא שאנחנו נוטים להתעסק בכוונותיו ובמוטיבציה של מעביר הביקורת, ומתגייסים מיד להפעיל מגננות (או מתקפות) אל מול המבקר וביקורתו. במילים פשוטות, אם אני ממש לא סגורה על כמה אני מעניינת, הרי שכשמישהו יבטא בדרך כלשהי שאני לא מעניינת, העלבון והפגיעה קשים.
אם לעומת זאת תחושת הערך שלי מבוססת, ואני יודעת שאני מעניינת, אני יכולה תמיד להגיד לעצמי (או לעולם) - "חבל, דוקא בא לי עליו, אבל אני לא מעניינת אותו". ואז, אחרי התאוששות קצרה אני יכולה להמשיך ולעניין את שאר הברואים.
אבל יש כאן עניין גדול יותר והוא לקבל את הרעיון שאני לא מושלם, שאני מקבל את עצמי על מעלותי וחסרונותי, ואני מוקיר את כל מי שמחלק לי מתנות בדרך כדי שאלמד מהן על עצמי, ואולי אפילו יתחוללו שינויים לרווחתי. ולזה התכוונתי בתעצומות נפש. לא פשוט.
כל ספורטאי יודע שאחד המדדים לכושר גבוה הוא המהירות בה אנחנו חוזרים לדופק מנוחה אחרי מאמץ קיצוני. קוראים לזה קצב התאוששות. ככל שנכיר את עצמנו טוב יותר נלמד לאהוב ולקבל את כל החלקים שבנו, הרי שקצב ההתאוששות יעלה. אז מרגישים מכה באגו, ומתאוששים. זה בסדר שאני לא מעניינת אותו, חבל, אבל הנה אני ממשיכה. כל הכבוד לך!