מרכז גמילה רוח בכפר: לזכות בחיים חדשים

"כל כך כאב לי; גם בשימוש ובעיקר לפניו ובלעדיו, והתחושה הייתה שכל הדלתות כבר סגורות בפניי, שהחלטתי שאין שום טעם להמשיך לחיות, לפחות לא ככה. כשהתעוררתי בטיפול נמרץ, חשבתי שאולי לחיים יש תוכניות אחרות לגבי, והחלטתי לנסות להיגמל. ככה הגעתי לרוח בכפר. לא האמנתי שאצליח, אבל הם האמינו בי, וזה הספיק", מספר ד', "מכור נקי" מזה שנתיים, בוגר רוח בכפר.

"כל התמכרות מתחילה בכאב ומסתיימת בכאב" אמר פעם הסופר הקנדי אקהרט טולה. ואכן, לא מפתיע לגלות כי מרבית המכורים לסמים, אלכוהול והימורים, חולקים דפוסי התנהגות דומים מאוד האחד לשני הבאים מחוסר היכולת להתמודד ולהכיל את הכאב בחייהם ובמקביל לקחת אחריות אישית ולנהל את חייהם במקביל לתחושת שונות ובדידות גדולה. גם סיפורה של ולרי ליפשיץ, מנהלת המרכז "רוח בכפר" התחיל מתוך כאב גדול. ישבנו לשיחה על התמכרות, ניקיון, חיים ותקווה.

״הסטריאוטיפ המקובל בנושא מכורים הוא שהם גדלו בבתים מוזנחים ומתעללים. אצלי המצב היה שונה ממש, הפוך לגמרי״, אומרת ולרי. ״מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי עם מה שמכונה 'כפית של כסף'. בית של שפע והורים אוהבים שדאגו שחומרית לא יחסר לי דבר. אפילו לעבוד, עד גיל מבוגר, לא הייתי באמת חייבת. עם כל זאת, הרגשתי ילדה בודדה ונטושה על ידי ההורים: גדלתי בתוך רגשי נחיתות, תסביכים וחסכים רגשיים אינסופיים. הייתי נערה בעודף משקל בגיל שמאפיין אותו מאבק אישי בדימוי גוף. במקום לתמוך, אבא כל הזמן העביר לי מסר שעליי לרזות כי אחרת אף אחד לא ירצה בי. 'אף אחד לא אוהב שמנות', הוא היה מסנן. אבא אף הוסיף ואמר תמיד שמכיוון שאני לא קוראת ולא דואגת להעשיר את עצמי, אני אהיה גם אדם משעמם; שמנה ומשעממת. מי רוצה אישה כזאת? אני יודעת שהוא אהב אותי, אבל הוא לא ידע להיות אבא, להכיל, לתמוך ליצור גבולות. הוא רצה להיות חבר, זה יותר קל, ואני הייתי זקוקה לאבא.

אמא שלי, לעומתו, הייתה דיכאונית מאוד. כאשר כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר, היא הייתה אומרת לי ׳יש לך מזל שאני עדיין פה, רציתי לקפוץ מהחלון ולא להיות כאן יותר'. זה לחזור הביתה כל יום, בלי לדעת אם היא קפצה או שהיא מחכה לי. מהר מאוד הרגשתי שאני צריכה להיות 'האמא' של אמא שלי.

כך גדלתי, מתוך חסך בהורות מיטיבה משני הצדדים, מלווה בתחושות קשות של בדידות, חוסר ביטחון, חוסר הערכה חוסר תכלית, בלי גבולות בלי הבנה ובלי הכלה. המשקעים הנפשיים והרגשיים ליוו אותי כל הזמן והדרך היחידה לברוח מהם היו הסמים. גם כשבגרתי, התחתנתי, והפכתי לאמא בעצמי. הכאב אף פעם לא נרגע.

שימוש והתמכרות לסמים הוא אף פעם לא מחזה יפה, ואני לא הייתי יוצאת מן הכלל בעניין הזה. הגעתי לתחתיות נוראיות. בשנתיים האחרונות לשימוש שלי, הייתי משתמשת ב-3-4 גרם קוקאין ביום. כספית מדובר בסכומים אסטרונומיים של בערך אלפיים שקלים ליום; באותה תקופה הייתי נשואה ואם לילדה מתבגרת. נאלצתי להסתיר מבתי ומבעלי את השימוש. מדובר בחיים שלמים של מסכות, הסתתרות, שקרים, תככים, מזימות, דברים שהתביישתי בהם כל כך. הנפש שלך מרגישה מלוכלכת בלי הפסקה, ומה שעוזר לשכוח את ההרגשה הנוראית הזאת הוא הסם. זה מעגל קסמים אכזרי שמזין את עצמו״.

איך ולמה התחיל השינוי אצלך?

"עייפות החומר ותשישות הנפש. עייפות מהשקרים, התחמונים וחיי ההישרדות. יום אחד, לפני כחמש וחצי שנים, הבנתי שזה יום הדין שלי – להיות או לחדול. הצלחתי להודות בפני עצמי שיש לי בעיית התמכרות. הייתי כל כך טובה בהסתרה של ההתמכרות שלי, שכאשר חשפתי בפני בעלי את בעיית ההתמכרות שלי ואת ההחלטה שלי להיגמל, הוא וכל הסביבה הקרובה, טענו שאני מגזימה. לא הגזמתי.

בניגוד לדעתם, הכנסתי את עצמי למרכז הגמילה 'וילה מטריקס'. עברתי שם תהליך של אינטנסיבי ומפרך של חמישה חודשים, וכבר במהלכם הבנתי שהייעוד האמיתי שלי בחיים, הוא להתנקות, לשמור על הניקיון שלי ולעבוד עם מכורים כמוני. לאחר שסיימתי את השהות במקום, רציתי להישאר קרובה למרכז; הבנתי שזה מה שיעזור לי לשמור על עצמי. באותה תקופה עבדתי במשרד רואי חשבון, ואחרי העבודה הייתי הולכת להתנדב במרכז לעזור בכל מה שנדרש. כשנה לאחר מכן, נפתח "רוח בכפר", מרכז גמילה קטן יותר תחת אותה הנהלה. לרוח בכפר הצטרפתי כמדריכה ובהמשך הפכתי שותפה בניהול המקום. זו לא הייתה סתם עוד עבודה או מקום עבודה: זה היה הייעוד שלי בחיים. היום כשאני נקייה למעלה מחמש שנים, אני יודעת שמצאתי את הדרך למלא את הבור העצום בנשמתי. למדתי להכיר ולאהוב את עצמי – על כל היתרונות והחסרונות שלי–  ומתוך המקום הזה אני פועלת לסייע לאחרים לקבל את עצמם ואת חייהם, וללמוד שאפשר לחיות גם אחרת, ואפילו חיים טובים".

הדפוסים של המכור, והדרך החדשה ללכת בה

"אצל רוב המכורים אנחנו מזהים את אותם דפוסים: חוסר הערכה עצמית, ריכוז עצמי גבוה (תחושה שהכל סובב סביבם), רחמים עצמיים, הרגשה שכל העולם אשם ורק הם בסדר, ביקורתיות כלפי עצמם וכלפי הסביבה, פרפקציוניזם,  בצד שנאה עצמית, תסכול עמוק ותחושת שקיפות. השהות בסביבת מכורים נוספים מאוד מקלה- התחושה ש'אני לא לבד, יש עוד אנשים דומים לי'. ולמרות כל הדומה והמשותף, כל אדם הוא אישיות אחרת העומדת בזכות עצמה".

מי צריך בעצם את המרכז הזה? לא מספיק ללכת לקבוצות תמיכה?

"קבוצות תמיכה כגון N.A ,A.A ,G.A (נרקומנים אנונימיים, אלכוהוליסטים אנונימיים ומהמרים אנונימיים בהתאמה) הן חלק בלתי נפרד מתהליך הגמילה, ובעיקר בחייו של המכור הנקי, אך הן לבדן אינן מספיקות. הן אמנם מספקות מסגרת תמיכה חברתית למכורים, אך לא מהוות תחליף לתהליך נפשי והתנהגותי של היכרות האדם עם עצמו ופצעיו, ויצירת הבנה עמוקה לבסיס ההתמכרות. רק תהליך במרכז סגור, מקצועי ותומך, מסייע לאדם ליצור, לבנות ולגדל ׳שוטר פנימי׳ שימשיך לשמור עליו ועל הניקיון שלו".

איך אדם יודע מתי הוא צריך להיכנס למרכז גמילה?

"כשאתה מבין שאינך מנהל עוד את חייך, אלא משהו אחר מנהל אותם. כשאתה מרגיש שכל הדלתות סביבך נסגרות. כשאתה מבין שבאמת אינך יכול להפסיק את השימוש, גם אם אתה מאוד רוצה. כשאתה תופס את עצמך עושה מעשים שאם היית נקי בחיים לא היית עושה, כשהכאב הופך לבלתי נסבל והסמים, האלכוהול וההימורים כבר אינם משככים או מרככים את הכאב. כשאתה מחליט שאתה לא רוצה יותר לחיות, לפחות לא ככה, ובעיקר כשאתה מבין שלבד אתה לא יכול".

איך נראה תהליך הגמילה ברוח בכפר?

"בימים הראשונים לטיפול יש דגש גדול על הגמילה הפיזית. התהליך, המלווה על ידי פסיכיאטר מוסמך, נמשך מספר ימים; הרבה פחות ממה שאנשים חוששים ממנו. במקביל לטיפול הפיזי, ומיד לאחר שלב הגמילה הראשוני, מתחילים לעבוד עם המכור גם ברבדים הנוספים והעמוקים – טיפול נפשי, התנהגותי ותהליך רוחני. אנחנו עובדים עם האדם כדי להטמיע בו דפוסי התנהגות וחשיבה חדשים שיחליפו את הקודמים. העבודה נעשית מצד אחד על ידי יצירת סדר יום ברור עם חוקים וכללים, ובו בזמן יצירת מסגרת תומכת ומקבלת, שיחות פרטניות עם המדריכים והמטפלים, קבוצות טיפוליות ועוד. מדובר בתהליך קשה, כואב ומפרך מתוך הבנה שאדם שרוצה להיגמל לתמיד חייב לגעת בפצעים הכי עמוקים וכואבים בנשמתו כדי להירפא ולבנות את עצמו מחדש. משך תקופת התהליך הוא אינדיבידואלי ומשתנה ממטופל למטופל, אולם המינימום הוא לפחות חודש בתנאי פנימייה.

מלבד הגורמים המקצועיים, כלומר פסיכיאטר, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, קרימינולוגים וכדומה, כל העובדים במרכז, לרבות הטבחים, כולם מכורים נקיים אחרי תהליך הכשרה. מכור נקי הוא האדם הנכון ביותר להעביר את הידע, את הניסיון וחווית חייו הלאה למי שנאבק. התוכנית הבסיסית של רוח בכפר היא "12 הצעדים". כל צוות העובדים הם אנשים שלמדו, עברו וחיים את התוכנית ביום יום שלהם".

מה מבדיל את רוח בכפר ממסגרות גמילה אחרות?

"בפרפרזה על הפתגם האפריקני העתיק 'דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד' – דרוש כפר שלם כדי לגדל מכור נקי אחד. המרכז שלנו, כשמו כן הוא: רוח בכפר הוא כפר מגובש ומיועד להחלמה. כשאתה מכור בהתמכרות פעילה, אתה מרגיש שבור, מפורק, לבד, כל העולם נגדך, אף לא רואה ולא אוהב אותך, ואף אחד גם לא יכול להבין את מה שאתה עובר. כשמגיע מטופל למרכז שלנו אנחנו מיד עוטפים אותם באהבה, הכלה והבנה ותחושה של 'ביחדנס' ובמקביל אנחנו יודעים לבנות עבורם גבולות כדי שיוכלו להכיר ולהתמצא במרחב חייהם. באופן לא מודע, זה מה שהאדם חיפש כל חייו: מקום חם אוהב, מסגרת, השתייכות, הזדהות – בית ומשפחה.

רוח בכפר הוא מקום קטן ואינטימי – זוהי משפחה. ההוכחה לכך היא שכמעט כל בוגרי הבית ממשיכים להיות בקשר עם המקום, עם המטפלים והמדריכים והחברים לדרך. הם מגיעים אלינו כדי להיטען בכוחות וגם להעביר כוחות ואמונה למטופלים החדשים. הקשר לא ניתק גם אחרי סיום הטיפול".

ואיך באמת נראים החיים לאחר הגמילה?

"הגמילה היא מסע שמתחיל אצלנו במרכז ונמשך כל החיים, אבל החיים שאחרי הם חיים אחרים לגמרי- ללא שקרים, מסכות, הסתתרות ובלי תלות בחומרים המשנים את מצב התודעה. חיים של ועם ערך- חיים מנוהלים שיש בהם גבולות, מטרות, יעדים, אנשים ורגשות. חיים של תקווה, אמונה ואסירות תודה. חיים של קבלה ונתינה, לא ממקום של ריצוי אלא של רצון. חיים שבהם אתה מצויד בארגז כלים מלא ועשיר, שיכול לעזור לך להתמודד עם כל קושי ומכשול הניצב בדרכך".

מרכז רוח בכפר נמצא בחנה סנש 8, כפר סבא. ניתן לקבל פרטים נוספים על תוכניות גמילה באתר.  אפשר להיכנס גם לאינסטגרם, פייסבוק או לראות סרטונים בערוץ היוטיוב של המרכז. בעריכת הכתבה סייעה מיכל (יובל) פיקרסקי, מנחה קבוצות טיפוליות בכתיבה למכורים.