השינה הגדולה

זה מדהים כמה שהמין האנושי הוא עלוב. כלומר, אוקיי, הוא המציא את ג'יי-זי, את טרנטינו ואת הצ'יפס-עם-מיונז - הישגים מכובדים לכל הדיעות - אבל עדיין, אנחנו בסופו של דבר יצורים קטנים, שבירים מאד ומאד פתוחים לכל מיני השפעות מגוחכות של הסביבה שלנו.

קחו אותי למשל (אה, רואים? בטח חשבתם שאני אציג את עצמי כנעלה על כולכם. לא לא, אני גרוע בדיוק כמוכם, בדיוק יחד אתכם). אתמול היו לי שלל תוכניות לערב, אבל לפני שיצאתי להתעסק בהן, יצא שישבתי מול הטלוויזיה (מול דיוידי של סדרה די טובה, דווקא). ואז נרדמתי לעשר דקות. עשר דקות! וזהו, הערב שלי הלך.

כמובן שבאותו הרגע לא היה לי ברור שנרדמתי לעשר דקות. בדקתי את זה אחר כך כשהרצתי את הדיוידי אחורה בשביל לבדוק מה נשאר לי מהפרק. אבל באותו רגע הרגשתי כאילו בל ישנתי פחות או יותר שמונה שעות, אבל בו זמנית כאילו זו הייתה המטלה הכי מתישה בה עסקתי מימיי.

אני לא מבין את הגוף האנושי החלוש והעלוב הזה. הוא מתעורר מעשר דקות של שינה והוא כל כך עייף מזה אבל בו זמנית גם ער אבל אלוהים, כל כך מותש, כל הראיה הופכת מטושטשת והזויה כאילו מישהו החליק לי בול אסיד לקולה. אפשר במקרה הטוב לדדות למחשב, למעוד וליפול על הפרצוף בדרך. אחר כך נשארים ערים עד איזה ארבע בבוקר, ואחר כך נרדמים שוב ועד הצהריים.

אחרי הכל, הייתם חושבים ששינה זו פונקציה אנושית די בסיסית. לעזאזל, אנחנו מנהלים את החיים שלנו כאילו לישון זו המטרה העיקרית. לשם אנחנו שואפים, זה הבוס הגדול בסוף המשחק, בעצם, האוצר שהוא מסתיר מאחורי גבו המשונן. לישון זו המטרה העילית. כמובן שבאותו ערב בסוף לא עשיתי שום דבר. רק הסתובבתי מפורק לחלוטין בבית כמו איזה זומבי זולל מוח; אז מה נסגר? כבר שנים שאני ישן מדי יום (כמעט), למה עדיין לא הצלחתי להתרגל להשפעות של הפעולה האפסית הזאת? מה יותר פשוט מלישון?

השורה התחתונה היא כזאת: הקיום שלנו עלוב ומטופש, אנחנו לא מסוגלים לכלום וזה א) כל כך מדכא וב) כל כך מעייף שאני לא מתפלא שגם אני עכשיו הולך לישון קצת. לעזאזל, אני ממש עייף מכל הכתבה הזאת.