אמא יקרה?

בשלב מסוים בחיי הבנתי שקשה לי להסתדר עם אמא שלי. ההארה הגיעה באחד מהביקורים אצל הפסיכולוג בגיל 18:

" אני חושש שיש לך תסביך אם", אמר הדוקטור.
"זה אומר שאני רוצה לשכב עם אדיפוס?", שאלתי בטון חצי מבודח, שלא הצליח למנוע את השתיקה המביכה ששררה בחדר במשך כדקה לאחר לאחר מכן.

כשהוא תהה מדוע בחרתי לענות בצורה כזו, הסברתי לו שזה משום שהוא פגע בדיוק בנקודה – וכשמישהו מצליח לשבור את ההכחשה שלי, אני משיב בבדיחות כמנגנון הגנה.

"אני שמח שהודית בזה, אל. זה צעד משמעותי. האם ייתכן שהבעיה נובעת מכך שאבא שלך עזב?", הוא המשיך וחפר בנושא.
ניסיתי להמנע להדחיק את השיחה הזו ולענות באדישות מוחלטת - "לא. אני לא מרגיש שהוא חסר לי".
"אתה לא יכול לדעת אם הוא חסר לך, מאחר ותמיד היית בלעדיו. אהבה אבהית מוצאת מקום בחייו של כל נער מתבגר. האם אתה חושב שלהודות בכך יאשר אצלך חששות מתחושות הומוסקסואליות?"

"נוצרי, מוסלמי ויהודי נכנסים לבר..."

הקש ששבר את גב הבאנדי

המפגש הזה עם הפסיכולוג היה בגיל 18. בנתיים, שלוש שנים ושני מפרצים מאוחר יותר, אני עדיין נמצא בעימות ישיר עם אמא שלי. העניין הוא, שלמרות היריבות האסטרטגית בינינו, מעולם לא נלחמתי בה ראש בראש. בעיקר כי אני די בטוח שיש לה קרניים.

והפעם, נכנסתי לוויכוח איתה, למרות שקשה לי בוויכוחים עם נשים - יש להן את התירוץ הטוב ביותר בהיסטוריית הויכוחים שפותר להן את כל הבעיות: "כזאת אני". תמיד כשאני עומד להביס אישה בויכוח על ידי רצף של טיעונים בעלי הגיון, היא שולפת את הג'וקר הזה מהשרוול, ואני נותר חסר אונים. כשאותי מבקרים על המגרעות שלי, אני צריך להתחכם ולשקר כדי להתגונן. אבל נשים בכלל לא צריכות לתרץ שום דבר. הן פשוט מודות שכאלה הן, ואם זה לא מתאים לי, אז זאת בעיה שלי. כביכול אני הרשע שלא מסוגל לקבל אותן כמו שהן. וגבר לא יכול לענות באותה צורה כי זה יוצא הומואי. "היי, אני מי שאני, גירלפרנד, ואם את לא מסוגלת לקבל אותי כמו שאני, אז זבש"ך!".

ובכל פעם אני חוזר על אותה טעות: אני מצהיר בכך מזלזל בטענות שמופנות נגדי - כי זה תמיד על שטויות, אז אני אומר לה שהיא קטנונית. ולהגיד לאישה שהיא קטנונית בזמן ריב זה כמו לאכול בזמן שאתה יושב על האסלה. זה יספק סיבה לריב חדש ברגע שתגמור עם הריב הנוכחי.
וכמובן שנשים נותנות לך תמיד את אותו סימן האזהרה: הן מתחילות להסכים איתך. לשמוע אישה שאומרת "טוב, צודק, כנראה שאני לא מבינה כלום" זה כמו לראות נהג מפהק. אתה יודע שישי סיכוי לא רע לתאונה.

התוצאה הייתה שהפסדתי בויכוח, והועפתי מהבית. מה שאילץ אותי להשתמש בנשק הסודי שלי: הלשנתי לסבא שלי, כדי שהוא יצעק על אמא שלי ויוריד לה את הדימוי העצמי. הדבר היחיד שחזק יותר מנשים בווכוחים - הוא זקנים. כי בכל שלב בויכוח בו הם מובסים, יש להם את היכולת להכריז פשוט שהם זקנים, והקערה מתהפכת על פיה.

חילופי תפקידים

"גברת באנדי, אני חושש שיש לך תסביך אב"
"הא?"
"מדובר בבעיה נפשית. החשש שלך מההערות של אביך מנותב לכעס כנגד בנך, אל, שקיויתי שיצטרף אלינו היום"
"כן, הייתי צריכה להעניש אותו על ההלשנה, אז הוא משותק"
"את מתכוונת מרותק?"
"כן, זה נכלל בזה"
"אם כך, נתרכז בך. אם נצליח לייצב את המצב עם אביך יתכן שזה יפתור את שאר הבעיות גם כן".
"אין לי שום בעיה עם אבא. הוא פשוט אוהב לפגוע בהערכה העצמית שלי. וזה לא מוצדק. אני אמנם לא נערת החן, אבל אני לא עד כדי כך דוחה ובלתי נסבלת שאיני ראויה שאפילו בן אדם אחד בעולם יאהב אותי, נכון?"

"שתי בלונדיניות נפגשות במטוס..."