ישראל 2.0

אולי הקושיה הציונית הראשונה. הראשונה והנצחית.
לרגל יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל, יצאתי למסע נועז באוגנדה, על מנת לענות על השאלה הזו, למען יירגע עמנו מהשאלה "מה היה אם"?
יומן מסע – כתבים שנמצאו במותי.

"יומני היקר,

לא אכחיש, אני מפחד. אני לא יודע עם אילו מסקנות אחזור. אם בכלל אחזור. גמרתי אומר, על אף חששותיי מתגובתם, לבקר את משפחתי, אולי בפעם האחרונה, במשכנם הקבוע.

לא ידעתי איך יקבלו את רעיון המסע שלי לאוגנדה. הם לא מתעניינים בנושאים מהותיים שכאלו. לא מעניין אותם דבר מלבד עצמם והרגע. במזל, כולם הועברו לצינוק. הוקל לי. אחרי הביקור, שלפתי מכיס מקטורני את התמונה שנסכה בי את ההשראה למסע הזה, התמונה שצילם סבי, כשיצא אז הוא מטעם הקונגרס הציוני לחקור את ארץ השממה הזו, אוגנדה.

כמה עשרות שנים אחרי, ניצב אני בנקודה בה דרך סבי שתיעד את ארץ השממה הזו.

דומה כי דבר לא השתנה.

נדהמתי, לא יכולתי להאמין שלא בנו פה כלום, שלא עבר פה אדם. אפילו הצמחיה לא גדלה. המקום אפוף מיסתורין הוא, ומלא בסכנה.

הנמר היה, כנראה, שבע, שכן עברתי על פניו באין פגע. אך משהו בתוכי אומר לי שזו לא תהיה הסכנה האחרונה.

אחרי שהסדרתי את הדופק והאנדרלין שקע, התעשתתי וסיירתי על מנת למצוא מקום על פני הארץ הזו, שבו יוכל להתקיים הישראלי שהתהווה במשך 60 השנים האחרונות, ויש שיאמרו עוד לפני. סיירתי על פני הטופוגרפיה המשונה ביותר שנתקלתי בה. יש כאן שטחים נרחבים רווי תלים. ההליכה כאן קשה נורא ומצמיאה ביותר.

תוך כדי צעידה, ניסיתי לחשוב על מה הוא הדבר הישראלי אותו אני מחפש. חשבתי רבות לפני שהגעתי למסקנה, שבעצם, בכל עיר ישראלית יש קניון! מיד חיפשתי מקום פוטנציאלי להקים בו קניון. אולי תוצאות המחקר שלי יביאו לעליה יהודית לאדמת אוגנדה, מוטב שאקים קניון ואנצל את ההזדמנות הכלכלית הנהדרת הזו. אל תדאג יומן יקר, אקצה לך משרד.

מצאתי עץ שהיה גבוה דיו לתצפית, ומיד הבחנתי במקום מצוין!

התחלתי לברא את השטח.

אחרי שעקרתי מספיק עצים, חשבתי שמן ההכרח הוא לפנות שביל עבור דחפורים וכיוצא באלו.

בעודי מסייר בשטח הקניון העתידי שלי, נחרדתי לגלות שכנראה יש מי שלא רוצה שאבנה על אדמה זו קניון, או אולי חושש שאגלה משהו!

המנוול, או המנוולים, היו צריכים לדעת שדרוש קצת יותר מאיזה גזע כדי להיפטר ממני! כועס ועצבני נקמתי במלכודת, שלא תפיל אחרי עוד מבניה הטובים של הארץ!

יומן יקר, יצאה ממני החיה. העבודה ארכה כמה שעות טובות, התחלתי לרעוד מצמא ומעייפות. כנראה בגלל זה השתלחתי כך בגזע התמים למראה. מתוסכל, פגוע ועצבני, התיישבתי להרגע. לפתע עלו בי מחשבות על כשלון, על מוות במדבר הזה, על אי הצלחה נוספת. אך לא נתתי לעצמי לשקוע! אספתי עצמי בידיים. או אז הבנתי שאין זה חכם, וכי עליי לקחת את בקבוק המים, שהתרוקן זה מכבר, וענף - ולצאת לחפש מים.

שעות הלכתי, בחום הקופח, בשקט הנורא. רחוק ממזגן וממים זורמים. שעות ולא מצאתי נווה מדבר אחד. אחרי עוד כמה שעות הליכה, נראה שמצאתי עיר! "הריהי שם באופק!", צעקתי לעצמי באושר בלתי מרוסן.

רצתי כמו הרוח, שאין כאן, ושהייתה יכולה להנעים עד מאוד, רצתי כי ידעתי שבא לציון גואל - בא לציון מרווה! או יותר נכון, בא לאוגנדה. מי שלא היה במסע לחקר אוגנדה לא ידע צמא מימיו!שווה בנפשך, יומני היקר, את ההקלה לנוכח מראה ציוויליזציה לאחר מראות מתמשכים של שממה, פרא וישימון.

וכעת, שווה בנפשך את מפח הנפש לנוכח ההבנה הצורמת שלא היתה זו אלא פאטה-מורגנה מרושעת במיוחד.

יומני היקר, אל נא תצחק עלי פן תמצא את עצמך מזון לנמרים. אם אמות איש לא ימלא את דפיך המרקיבים. איש לא ישתף אותך במחשבות לב כמוסות. למעשה, תישאר, כמוני, בלי חברים, בארץ זרה ושוממה. אני מונח לי כאן בשמש הקופחת, רעב וצמא. את רשמיי אלו בוודאי ימצאו אחרי מותי. כוחותיי אפסו. אינני זוכר למה הגעתי הנה בכלל ומי אני. רק אתה נשארת יומן, לאגד בך את זיכרונותיי, רשמיי ורגעיי האחרונים.

מדינתי היקרה, עמי למוד הסבל, מוטב לכם בציון, בישראל. אוגדנה טובה בשבילכם רק למותי"

בפעם הבאה: אני שב לחיים ותוהה אם אפשר לגנוב נמר מסוואנה אפריקאית.

(צילום: דורון גרינוולד)