כרוניקה של ביטוי: כך הפך "אין פרטנר" למטבע לשון שעיצב את הפוליטיקה הישראלית
לאחר כישלון ועידת קמפ דייויד, הצהיר רה"מ דאז אהוד ברק ש"אין פרטנר" לשלום, מבלי לדעת שהביטוי הזה ישמש פוליטיקאים עד היום. בהתחלה זה עוד הופנה נגד הפלסטינים - וב-2023 זה קרה גם בשיחות בבית הנשיא | גלגולו של ביטוי
כשאהוד ברק נכנס לתפקידו כראש הממשלה בשנת 1999, הוא הפשיל את שרווליו והיה נכון לוויתורים משמעותיים כדי לקדם את הסכם השלום מול הפלסטינים. במאמציו, קיים ברק שיחות מול הסורים (ועידת שפרדסטאון), הוציא את צה"ל מלבנון וגם קיים מגעים מדיניים מול הראיס, יאסר ערפאת, בוועידת קמפ דייויד. אך, ועידות לחוד ומציאות לחוד. בלי שהתכוון לכך, ברק דחף ככדור שלג קטן, ביטוי שלא מפסיק להתגלגל מאז בפוליטיקה הישראלית.
לאחר כישלון ועידת קמפ דייויד, הצהיר ברק ש"אין פרטנר" לשלום. הוא לא דמיין שהאכזבה הכנה שלו תכה שורש עיקש. מאז ועד היום, עבר הביטוי מצידו השמאלי של המפה הפוליטית לצד הימני, הספיק אפילו להתבסס בגוש המרכז, וזכה לפרפרזות שמחדדות את מהותה של הפוליטיקה הישראלית. בעקבות שידורה של הסדרה "שמים אדומים" (שני ברשת 13), שעוסקת באינתיפאדה השנייה ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, התחקינו אחר גלגולו של הביטוי "אין פרטנר".
כתבות נוספות:
- לצפייה בפרקי שמים אדומים
- לצפייה בכל פרקי הפודקאסט של שמים אדומים
- פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
הראשון לצטט את ברק, היה ראש האופוזיציה בשנת 2000, אריאל שרון, שלא המתין להתקררותה של קמפ דיויד המנוחה. הוא לקח את תקוות השלום הנכזבת של ברק, פרס אותה כמו שטיח אדום וצעד עליה מחוייך כל הדרך מעלה אל הר הבית, כשסביבו צלמים ופמליית ח"כים מעריצים. הצעד הזה, נחקק בציבור ובתקשורת, כמוביל להתפרצותה של האינתיפאדה השנייה. כחודש אחרי כן, בנובמבר 2000, דיבר שרון בעצרת מול אנשי התנחלויות, והסביר את מה שלדעתו לא היטיב ברק להבין, ש"ערפאת אינו פרטנר, אלא אויב אכזר". קשה היה להטיל ספק בביטוי "אויב אכזר", בתקופה שבה חזרו פיגועי ההתאבדות, וכשרק שבועות ספורים לפני כן התרחש הלינץ' ברמאללה בשני חיילי המילואים, יוסי אברהמי וודים נורז'יץ ז"ל.
זאת הייתה שעתה הקשה של מדינת ישראל - סוף שנת 2000 בישרה את תחילתה של האינתיפאדה השנייה שתימשך כחמש שנים נוספות. אך, אריאל שרון ידע לנווט את דרכו הפוליטית דווקא בתקופה זו. הוא הביס את ברק בבחירות 2001, וכבר במרץ כונן את ממשלתו בכנסת. והכול בזכות גלגולו של ביטוי - ה"אין פרטנר" גרם לאהוד ברק להפסיד את כיסא ראש ממשלה, אך סייע לשרון להתיישב עליו.
הפלסטינים של 2000 עד 2005, ביססו את מעמדם כ"לא פרטנרים" בדעת הקהל הישראלית, שמאז אותם ימים נותרה פגועת טראומה וחשדנית. הפוליטיקאים שרצו לזכות באהדת הקהל, שיננו וחזרו שאין פרטנר, כי יש טרור. במטרה לשבור את המשוואה הזאת, לחצו האמריקאים על ערפאת וביקשו ממנו שימנה את מחמוד עבאס ("אבו מאזן") לראש ממשלה לצידו, וערפאת עשה כן. לאחר שנפטר הראיס, ירש עבאס את כיסאו והפך ליו"ר הרשות. אלא שלצערו, דבק בו גם הטייטל של ערפאת - לא פרטנר - עד היום.
למרות זאת, בצעד בונה אמון, נפגש רה"מ שרון עם עבאס בפסגת שארם א-שייח' ב-2005. יחד, הצהירו שני המנהיגים, על סיומה של האינתיפאדה השנייה וחזרה למפת הדרכים של הנשיא בוש. במטרה להראות עצמו כפרטנר אמיתי, שחרר שרון 900 אסירים פלסטינים.
ביטויו של מבשר השלום, אהוד ברק, הפך שגור בפיהם של פוליטיקאים רבים, וסתם את הגולל בכל ויכוח על החזון לתהליך מדיני מול הפלסטינים. אלא שב-2006 התהפכה הקערה על פיה. אהוד אולמרט קרא תיגר על התזה של ברק, והצהיר על תום עידן ה"אין פרטנר". אולמרט הביע אמון במחמוד עבאס, אלא שזמן קצר אחרי כן, נשברה עריצות הביטוי והפלסטינים השתמשו בו בעצמם. הם הסבירו שמאחר וראש הממשלה אולמרט נמצא תחת חקירות, הוא לא יוכל להחשב פרטנר. אולמרט ניסה גם ב-2008 להניע תהליכים, אך מאז לא צלח ומצא עצמו מחוץ למערכת הפוליטית.
את השעמום הבינארי ישראל-פלסטין, שבר בכל זאת שר אחד בממשלת 2013 - נפתלי בנט שהחזיק אז בתיק הכלכלה. כשחברה אחרת בממשלה, שרת המשפטים ציפי לבני, הציעה בנאום "אם אין פרטנר פלסטיני, נעשה שלום עם העולם", ענה לה בנט בפוסט בפייסבוק ש"אם אין פרטנר פלסטיני, נלך על הסכם עם חייזרים". שניהם התבדו, לבני לא השיגה את ההסכם עם העולם, ובנט לא את ההסכם האינטרגלקטי שלו.
עידן נתניהו שהתחיל ב-2009, הצליח להאדיר את ה"אין פרטנר" והיעדרו, והכניס לעולמנו כינויים אטרקטיביים יותר כמו "סטגנציה" ו"קיפאון מדיני". סדר היום הציבורי בישראל השתנה לבלי היכר, וככל שמדפדפים בהיסטוריית עידן נתניהו עבת הכרס, מגלים ש"שלום" ו"כיבוש" הפכו למילים מיותרות, כמעט חסרות משמעות. ב-2020 הוכיח נתניהו שאפשר אפילו לשנות את כללי המשחק. נתניהו הביא לישראל את הסכמי אברהם עם האמירויות. הצעד כמעט ייתר את חברותם של הפלסטינים בליגה הערבית, שעמדה מנגד, למרות שבמשך שנים הבטיחה לא לנרמל יחסים עם ישראל עד שלא יובטח האינטרס הפלסטיני לעצמאות. כך שבאופן מסוים התזה שאומרת שהפלסטינים אינם פרטנר גלשה אל תוך העולם הערבי.
ממשלת השינוי, בראשות בנט ולפיד, הפיחה דואליות ביחס לפלסטינים. מצד אחד נפתלי בנט איש ימין מובהק, שתמך בעבר בסיפוח, ומצד שני יאיר לפיד, שמעל הפודיום באומות המאוחדות, תמך כבל עם ועולם בהקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, בקדנציה הקצרה שלו, לפיד לא הספיק לחזור לשולחן המשא ומתן.
עם הקמתה של ממשלת ימין מלא מלא, אין צורך להכביר במילים, הפלסטינים כבר אינם צד במשוואה, במיוחד במדינה שנלחמת על ערכיה הדמוקרטיים. בבית הנשיא התכנסו בחודשים האחרונים, שליחי הקואליציה ושליחי האופוזיציה, כדי להגיע להסכמות בנוגע לרפורמה במערכת המשפט, כשמדי פעם הדליף כל צד ש"אין פרטנר" להידברות אמיתית. בלי ששמנו לב, הפך הביטוי "אין פרטנר" למטבע לשון שמסמל מעבר מחיפוש שלום עם שכנינו, לחיפוש שלום בתוכנו.
או בפרפרזה על הצהרתה של ציפי לבני - אם אין פרטנר פלסטיני, נעשה שלום עם עצמנו.