כמה זמן עובר מהפיגוע ועד הריסת בית המחבל - והאם צעד כזה מייצר הרתעה?
בפרק הקודם של "שמים אדומים", עלי התעמת עם חיילי צה"ל וניסה למנוע את ההריסה של בית משפחתו. בעקבות הרגע הסוער, בדקנו מהו היסוד החוקתי להריסת בתי מחבלים, כמה זמן לוקח מרגע הפיגוע עד להריסה - והאם השתמשו בתקנות גם כלפי יהודים?
בפרק השלישי של "שמים אדומים" עלי ניסה למנוע את הריסת בית אמו כתגובה לפעילויות הטרור שאחיו ביצע. הפרק הביא אותנו לבדוק מה הזמן הממוצע שלוקח מיום הפיגוע ועד למימוש צו ההריסה, מה הן טענות המתנגדים ומדוע הופסקה המדיניות בין השנים 2008-2005?
כתבות נוספות:
מדיניות הריסת בתיהם של פעילי טרור מתבססת על תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. תקנה זו היא חלק מחקיקת חירום שחוקקו הבריטים בתגובה לפעולות טרור שביצעו ארגונים ערביים ויהודיים. לשון התקנה היא חופשית למדי ומאפשרת חופש פעולה רב. בין היתר מעצר, גירוש והחרמת רכוש. על פי התקנה, מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל מבנה שהוא חושד כי אירעה בו פעילות חבלנית או שמי שמתגורר בו עבר עבירה מסוג זה או שלא ביצע אותה, אך תמך בה. המפקד הצבאי רשאי להחריב את הבית או כל דבר הנמצא בו.
הרתעה מול מידתיות
הטענה המשמעותית ביותר בעד הריסת בתי מחבלים היא גורם ההרתעה. במערכת הביטחון הישראלית סבורים שהריסה מרתיעה מפני ביצוע פעולות טרור, גם אם בעקיפין ומפני מתן סיוע לפיגועים. בנוסף, קרו מספר אירועים בהם בני משפחות הסגירו את קרוביהם לאחר שביצעו פיגוע על מנת למנוע את הריסת ביתם.
לעומת זאת, המתנגדים טוענים שהריסת הבתים היא עונש אכזרי ולא אנושי שהנפגעים העיקריים ממנו הם בני המשפחה של מבצע העבירה ולא עובר העבירה. למשל, במקרים של מחבל מתאבד או של מחבל שחוסל על ידי כוחות הביטחון. עוד טענה היא שהפעולות לא תורמות ביצירת שקט ביטחוני ורק גורמות להסתה של הפלסטינים ובטווח הארוך ליותר פיגועים.
הריסת בתי מחבלים בתחילת שנות האלפיים
בין השנים 2005-2000, תקופת האינתיפאדה השנייה, נהרסו 666 בתי מחבלים. בשנת 2005 התכנסה ועדה מקצועית בראשות האלוף אודי שני שהביע ספק במדיניות הריסת הבתים וטען שהיא אינה יעילה לאורך זמן. מסקנה נוספת של הוועדה היא שהצעד אומנם מספק הרתעה, אך מעורר שנאה ואיבה בקרב הפלסטינים כך שיעילות המדיניות מוטלת בספק.
בשל מסקנות הוועדה החליט שר הביטחון דאז שאול מופז כי אין להמשיך עם מדיניות הריסת הבתים עד לשינוי קיצוני בנסיבות. בשנת 2008, בעקבות גל טרור נוסף שיצא ממזרח ירושלים, הוחלט לחזור ולבצע הריסות בתים.
צמצום היקף ההריסות והגבלת הפעולה
למרות מידת החופש שיש בניסוח בתקנה 119, לאורך השנים, היכולת של כוחות הביטחון ליישם את התקנה הוגבלה מאוד על ידי בית המשפט. בשנת 1989 נקבע כי יש להודיע למשפחות מראש על הריסת הבית ולאפשר להן לפנות לבג"ץ אם ברצונן לערער על ההחלטה.
בעקבות החלטה זו, ארגונים שונים התחילו להגיש עתירות בשם המשפחות. מאז, הפך משך הזמן החולף בין הפיגוע לבין מימוש צו ההריסה בפועל לגדול יותר. בנוסף לכך פעולות ההריסה הפכו למוגבלות וחלקיות.
על פי מחקר של תנועת "אם תרצו", הזמן הממוצע הלוקח לכוחות הביטחון להרוס בית מחבל מהרגע בו אירע פיגוע ועד הרגע שהורסים את ביתו הוא 100 ימים. יש הטוענים שמדובר בפרק זמן משמעותי המשבש את אפקטיביות המדיניות וההרתעה.
חשוב לדעת שאף פעולת הריסת בתים מעולם לא ננקטה כלפי יהודים בטענה שאין צורך באותה הרתעה סביבתית.