סערת הביקיני ב"פאוור קאפל" מוכיחה: שחרור אמיתי יקרה כשלאף אחד לא יהיה אכפת
הרגע שבו אורי בנאי אמר על הבחירה של שיר טרן ללבוש ביקיני לבריכה "כל הכבוד שהיא נותנת דרור לאיבריה ולגופה" מהווה משל חברתי של ממש, כזה שכולנו צריכים ללמוד ממנו: בשנת 2026, המרחב הציבורי עלול להיות לעיתים אלים ומצלק בצורה בלתי נתפסת כלפי גופים שמנים – וצריך לפעול כדי לשנות את התפיסה החברתית הזו. עד שזה יקרה, עדיף שאנשים ישמרו לעצמם את עיטורי הגבורה והמחמאות הפטרוניות שלהם | דעה
שחרור אמיתי יקרה כשפשוט לאף אחד לא יהיה אכפת. אמש (רביעי) שודר ברשת 13 פרק נוסף של התוכנית "פאוור קאפל". זה היה פרק מעניין, שבין היתר נרשם בו רגע טלוויזיוני שהוא כמעט משל חברתי – וכולנו צריכים ללמוד ממנו.
שיר טרן, שהיא פעילה מוכרת ובולטת מאוד בתחום דימוי הגוף החיובי (וגם אישה מהממת ביופייה), ישבה בבריכה עם בן זוגה, אלעד תורג'מן, כשהיא לובשת ביקיני. אורי בנאי, מתמודד גם הוא בתוכנית, הצטרף גם הוא אל הבריכה יחד עם אשתו אנה. בעיניים מלאות הערכה אבהית ובמה שנראה כמו כנות מוחלטת, בנאי הרגיש דחף בלתי נשלט לחלוק לה שבחים. "כל הכבוד לה", הוא אומר, וכשאנה שואלת אותו על מה בדיוק מגיע לה כל הכבוד, הוא מסתבך במילים ועובר לדבר כאילו היה ש"י עגנון: "שיר ש... נותנת דרור לאיבריה ולגופה".
רגע לאחר מכן הוא כבר מביא במילותיו את מה שכנראה יגיע גם לתגובות על הטור שאתם קוראים: "אני אמרתי משהו לא בסדר? אמרתי כל הכבוד!". והוא צודק, הוא בסך הכול אמר "כל הכבוד" – אבל זה לא נאמר בחלל ריק.
כתבות נוספות:
התפיסה הזו, שהגוף הלא רזה הוא פגם שיש לפצות עליו ב"אומץ", התעוררה בצורה אפילו יותר בוטה אחרי רגע. זה קרה כשאנה פלטה כבדרך אגב את המשפט "אם לא נפלה בחלקך הזכות להיות יפהפייה ומהממת". אורי אמנם מיהר לתקן אותה והבהיר ששיר יפהפייה, היא פשוט לא רזה, אבל הנזק כבר נעשה. אנה פשוט תרגמה למילים את התפיסה החברתית המעוותת מכולן: ש"רזון" ו"יופי" הן מילים נרדפות, ושאישה שמנה היא בהגדרה – פחות. היא לא יכולה להיות סתם יפה, היא חייבת להיות חריגה שצריך להתרגל אליה. אנה ואורי הם לא הבעיה, הם לא אנשים רעים חלילה וגם לא אשמים. הם שבויים בתפיסה החברתית הזו, בדיוק כמו רבים מאיתנו.
כאישה שמנה ופעילה בתחום דימוי הגוף החיובי בעצמי, אני מכירה את הסיטואציה מקרוב, וגם דיברתי ושיתפתי עליה לא פעם. האמת היא שמקרה כזה בדיוק קרה לי בעבר. כשישבתי לי בים, ניגשה אליי לפתע אישה מבוגרת שאמרה לי: "באמת כל הכבוד לך שאת ככה". חיפשתי את המצלמה הנסתרת ואיפה תעודת ההוקרה מהנשיא, אבל לא מצאתי.
כן, השנה היא 2026, ובמרחב הציבורי עצם הנוכחות של גוף שלא מתיישר בדיוק עם קטלוג האופנה הסטנדרטי הופך מיד למפגן גבורה צבאי, כזה שמצריך חלוקת ציונים ופרסים מהקהל. הבעיה עם "כל הכבוד" היא שזה תמיד מגיע עם כוכבית קטנה למטה, כזו שמסבירה מה היית אמורה להסתיר.
כולנו מכירים את השפה הסודית הזו ואת "החוזה החברתי" הזה. המילים האלו הן אף פעם לא מחמאה נקייה נטולת שיפוט. האותיות הקטנות של אותה כוכבית לוחשות למי שמסביב: "תראי, על פי חוקי הפורמט היא לא רזה או שדופה, וזה אומר שהיא בדרך כלל מתביישת או מובכת ולובשת גלבייה שחורה ורחבה - אבל וואו, היא לא מסתירה את הגוף שלה עכשיו! איזה אומץ יש לה לצפצף ככה על כולנו ולצאת בבגד ים לשמש".
הרי אם גבר עם כרס בירה היה שוכב על המיטה הסמוכה בבריכה, ברור היה לנו שהוא לא יזכה לשום תארים של "חייל אמיץ בחזית השחרור". אף אחד לא היה ניגש אליו, מביט בו בהערצה ואומר לו "כל הכבוד על התעוזה והדרור שאתה נותן לאיבריך ולשערותיך". לא, זה לא היה קורה כי הוא סתם איש שחם לו ורוצה לשתות את הברד שלו ולקרוא ספר בשקט. ואל תטעו, התגובות האלו הן לא סתם חוסר טאקט – הן תוצר של מרחב ציבורי שהוא לעיתים אלים ומצלק בצורה בלתי נתפסת כלפי גופים שמנים.
הפרק הזה פתח תיבת פנדורה כואבת, כמו הסיפור של שיר על בני זוג לשעבר שביקשו ממנה לאכול ומיד לירוק את האוכל כדי שלא תשמין, או השיתוף של מתמודדת אחרת, חן שרון שמיל, שסיפרה שבתחילת הקשר שלה עם בן זוגה, המוזיקאי רון ביטון (שגם הוא לא רזה), אנשים ניגשו אליה ושאלו אותה בשיא הרצינות "מי זה השמן הזה? את רוצה שאעיף אותו ממך? הוא מציק לך?", כאילו גבר או אישה שמנים הם בהגדרה מטרד, מפגע חברתי, מישהו שאי אפשר לבחור להיות איתו מתוך אהבה ומשיכה נקייה.
ואני מבינה מאיפה האמירה של אורי, אותו "כל הכבוד", הגיעה. הוא באמת חשב שזה אמיץ מצד שיר. ואולי, אם היה מדובר באישה שלא רגילה כמו שיר להילחם בדושים ברשת או בכל מי שחושב שהיא שווה פחות כי היא לא רזה – אולי אם זו הייתה מישהי אחרת, ללבוש בגד ים יכול היה להיות אקט שבאמת דורש המון אומץ ותעצומות נפש במציאות החולה שלנו. אבל גם אז, הדרך להפוך את הנושא לפחות חריג היא בטח לא להצביע ולצעוק "היי! כל הכבוד שאת לא מרגישה חריגה".
שיר היא אקטיביסטית. היא הורסת ויפהפייה בקטע קיצוני, היא מובילה מאבקים, מדברת על דימוי גוף ומקדמת קבלה עצמית ברשתות. אני לא מתיימרת לדבר בשמה, אבל כפעילה שמדברת ברשתות על התחומים האלו בעצמי, אני יכולה לומר בפה מלא שברגע שלא יצטרכו אותנו פה; ברגע שיהיה ייצוג של מגוון צורות גוף, גדלים ומשקלים; ברגע שנשים ונערות לא ירגישו שהן חריגות וצריכות להסתתר רק כי הן לא רזות – אז אני אשמח לצאת מהיכל הנשים שמדברות על הנושא, ולכבות אחריי את האור.
כי שחרור אמיתי ודימוי גוף חיובי לא יקרו כשעוברי אורח ימחאו לנו כפיים בבריכה ויחגגו באופן פואטי את "חופש האיברים" שלנו, הוא יקרה כשפשוט לאף אחד לא יהיה אכפת. כשנוכל להביט באישה שאינה רזה או "אפילו שמנה" בביקיני, והדבר היחיד שיעבור לאנשים בראש יהיה אם המים בבריכה נעימים מספיק, או אם השמש חזקה מספיק.
עד שהרגע הזה יגיע, עדיף שכולם פשוט ישמרו את עיטורי הגבורה והמחמאות הפטרוניות שלהם לעצמם.
מאיה לי לוי היא פעילה חברתית ויוצרת תוכן בתחומי דימוי גוף, פמיניזם ובריאות הנפש. לאינסטגרם של מאיה לי לוי – הקליקו כאן
