"מאז השבעה באוקטובר הכול מאוד קיצוני - יש ילדים שבאסקפיזם מוחלט וכאלה שסובלים מחרדה קשה"
בפרק הקרוב של "אוטו אוכל - צו 8" (שבת ברשת 13) השפים אסף גרניט ורותי רוסו יפגשו עם בני נוער מהעוטף. לקראת הפרק, שוחחנו עם נערים שפונו בעקבות המלחמה על המצב הבלתי אפשרי ("אין לי ראש לבגרויות כי אני לא מרגיש מוכן נפשית ללמוד כרגע") - ועם שתי מומחיות שהזהירו: "הרצון להחזיר אותם לשגרה הוא מבורך - אבל צריך לדעת איך לעשות את זה"
תושבי העוטף, ובהם גם בני נוער רבים, חוו אבידות בלתי נתפסות בשבעה באוקטובר, ומאז כבר כמעט שלושה חודשים שהם לא נמצאים בבית. לקראת הפרק הבא של "אוטו אוכל: צו 8" (שבת ברשת 13) שיפגיש בין השפים אסף גרניט ורותי רוסו לבין הנוער של העוטף שוחחנו עם שתי מומחיות שסיפרו לנו על העלייה ברמות החרדה והדיכאון אצל הנערים, על הפערים החברתיים שנוצרים ועל ההירתמות המדהימה להתנדבות ועשייה. וגם - שוחחנו עם שני נערים מפונים ששיתפו אותנו ברגשות ובחוויות שלהם מאז אותה שבת.
הדר אדרי (15) ואלקנה שלום (16) פונו מבתיהם שבכפר מימון לירושלים, שם הם נמצאים כבר שלושה חודשים. הדר שיתפה במאורעות השבת שלה: "בגלל שאני שומרת שבת אז לא פתחתי את הטלפון ולא הייתי מודעת למה שמתחולל בחוץ. כשהתחילו האזעקות עברתי לישון בממ"ד, אני רגילה לזה. קמתי והתחלתי לשמוע יריות ואמרתי לעצמי 'זה לא אמיתי'. חבר של אבא שלי, שהיה חבר בכיתת כוננות, בא אלינו וסיפר שהרגו כ-80 אנשים במסיבה, היינו ממש בשוק. עליתי למעלה, ההורים שלי סיפרו לי מה קורה והייתי בהלם. עשיתי מלא שיחות טלפון עם חברות, זה היה ממש מפחיד. ההורים שלי מאוד הקלו עלי בסיטואציה".
"חלה עלייה משמעותית בפניות הנוער לעזרה, יש המון חרדה"
לירז טל, פסיכולוגית חינוכית מומחית וקלינית של הילד, מסבירה שמאז תחילת המלחמה חלה עלייה משמעותית בפניות של הנוער לעזרה. "כמובן לא בשבועות הראשונים בהם פחדו מאוד לצאת מהבית, אבל אחרי חודש היה גל של פניות ועכשיו יש רשימת המתנה, יש המון חרדה סביב המלחמה".
לדבריה, "אצל בני נוער רואים בעיקר הרבה חרדה, ועוד משהו שאף אחד לא קורא לו בשם, דיכאון. בני הנוער חווים תחושת ריקנות, הרבה התפרצויות זעם, ניתוק חברתי ובדידות".
נירית צוק, מומחית למחקר התרבות לילד ולנוער, מסבירה שגם יש נערים שאצלם הכול ממשיך להתנהל כרגיל: "עכשיו הכול מאוד קיצוני. יש ילדים שסובלים מחרדות ברמות שונות, ולעומתם חלק מבני הנוער מתנהגים ממש באסקפיזם, שקועים בחיי היום יום שלהם, עושים סלפי ומעלים סטורי. הם לא עושים את זה במודע אבל יש איזשהו נתק".
"אני מרגישה שיש קצת דאון אבל חשוב להרים את עצמך כמה שיותר, למשל בזה שאני מסתובבת עם חברות שלי במקום להישאר בבית במיטה", הדר משתפת. "העובדה שאנחנו מפונות למרכז ירושלים נותנת לנו אופציה לצאת לפעמים, אבל זה גם מפחיד אז אנחנו יוצאות רק בבוקר".
צוק מסבירה שלדעתה לחלק מבני הנוער לא נפגע האמון בעולם: "יש נערים שמאוד מרוכזים בכאן ובעכשיו, ביום יום שלהם". הדר לעומת זאת מרגישה שונה: "אני יכולה להגיד שבאותה שבת חשבתי לעצמי 'מה איפה כולם?', וזה פגש אותי בחרדה קצת". אלקנה מוסיף ומסביר: "לא הבנתי מה קורה, איך כל כך הרבה מחבלים חודרים לתוך ישראל? אמורה להיות גדר חזקה, איך דבר כזה נפרץ תוך שניות? בהתחלה זה ערער אותי קצת, לא הבנתי איך זה הגיוני".
"יש ברשתות הרבה סרטונים קשים לצפייה"
צוק: "יש ברשתות סרטונים שמעלים את תחושת השייכות של הנער, אבל יש גם הרבה סרטונים קשים לצפייה". הדר מוסיפה: "לפעמים אני רואה סרטונים ברשתות שמדאיגים אותי. סרטונים של חיילים שנהרגו זה מאוד מעציב. גם לשמוע על נופלים של חברים קרובים זו סיטואציה שאני לא כל-כך יודעת איך לנהוג בה ומה לעשות, זו מציאות קצת מטורפת".
"המלחמה עוד לא הסתיימה וכבר הם נכנסים לסוג לחץ חדש, על הציונים שלהם"
צוק מסבירה שחזרה לשגרה מלאה עלולה להיות טעות: "הרצון להחזיר אותם לשגרה הוא מבורך ואני מבינה אותו. אבל השגרה הזאת כוללת בחנים ומבחנים. המלחמה עוד לא הסתיימה וכבר הם נכנסים לסוג לחץ חדש, על הציונים שלהם". "ובנוסף יש גם הרבה נשירה סמויה" מוסיפה טל, "ילדים שרשומים לבית ספר אבל בעצם לא מגיעים לשיעורים. והמבוגרים באמת פחות פנויים לתת מענה פרטני ולהחזיק כל ילד, אז הרבה ילדים מתפספסים ונוצרים פערים לימודיים וחברתיים".
מצידו של אלקנה הוא משתף שכרגע זה קשה לו לחזור ללמוד: "אין לי כל-כך את הראש לבגרויות ומבחנים וכל הדברים האלה, כי אני לא מרגיש מוכן נפשית ללמוד כרגע. אבל בסופו של דבר אני יודע שאני חייב כדי להוציא תעודת בגרות". הדר מוסיפה: "אין לנו ראש לזה, זה קשה ללמוד אבל עושים מאמץ, צריך להתקדם, אי אפשר לעצור חיים שלמים. אני גם עוברת קורס ערבית פעם בשבוע, אני שמחה על זה. צריך לדעת את השפה שלהם כמו שהם יודעים את שלנו".
"הנוער שהיה בעוטף עובר תקופה קשה ומאתגרת ומעברים לא קלים"
"הנוער שהיה בעוטף וחווה ועבר לבית מלון עובר תקופה קשה ומאתגרת ומעברים לא קלים", מסבירה צוק.
"אני ממש רוצה לחזור, לא הייתי בבית מאז השבעה באוקטובר", משתף אלקנה. "ממושב לעבור לגור כבר שלושה חודשים בעיר זה שונה מאוד. אין את הנוף של השדות, השקיעה מאחורי הבית, במקום זה יש בניינים וכבישים. אני לא כזה מפחד לחזור הביתה, כי כבר אין מחבלים בתוך הארץ או בתוך הרצועה וצה"ל כבר בעזה". הדר משתפת: "אני מאוד מתגעגעת הביתה ורוצה לחזור. הכי אני מתגעגעת לכלבה שלי, היא עכשיו במשפחת אומנה כי לא מרשים לי להכניס אותה למלון. חוץ מהכלבה אני מתגעגעת גם לשבתות בכפר, לשדות, לשקיעות שם, ליציאות עם חברים. בהתחלה יהיה קצת קשה לחזור, אבל אני חושבת שזה יהיה פחות מפחיד ממה שאני מדמיינת שזה יהיה, כי אני לא יודעת איך המלחמה תיגמר".
"עכשיו להתגייס לשירות בצה"ל יהיה הרבה יותר משמעותי, להילחם למען החיילים שנהרגו"
לדברי טל, "הקיצון בכל צד התחזק. זאת אומרת, אלה שהם בקבוצת סיכון אז רואים שיש עלייה בתחלואה הנפשית. ומצד שני, מה שמאוד יפה זה שבני נוער בעלי חוסן נפשי ומנטלי דווקא פועלים יותר, הם מרבים להירתם ולהתנדב. ואז יש גם עלייה בתחושה של משמעות, של שייכות, של לאומיות". צוק מוסיפה: "רוח ההתנדבות והיוזמה של הנוער בתקופה הזאת מאוד משמחת. המבוגרים כל הזמן מוקיעים את הדור, קוראים להם דור הטיקטוק. והנה הדור הזה ממש צומח והוא רוצה לתרום ולעזור ובונה".
"יש לי מוטיבציה הרבה יותר גבוהה עכשיו לשרת בצבא, אם זה ביחידות מובחרות ואם זה לצאת קצונה", אלקנה מסביר. "אני מבין את המשמעות של הדבר הזה. זה נהיה הרבה יותר משמעותי מבחינתי עכשיו, להילחם למען החיילים שנהרגו".
"אני מאוד חוששת מהדו"ח שיצא פה כשהמלחמה תיגמר"
צוק משתפת שהיא מאוד חוששת מהדו"ח שיצא בישראל בסיום המלחמה: "אני חושבת שהמחקרים שיצאו אחרי שהמלחמה תסתיים יראו שכולנו, כולל הנוער, נמצאים בחרדה מאוד מאוד גבוהה, ברמות לחץ מאוד גבוהות. ההשפעות לטווח הארוך עלולות להיות מאוד מדאיגות אם אנחנו מלא נטפל בזה עכשיו".
טל מסבירה למה נדרש לשים לב אם יש חשש למצבו של הילד: "ישנם מספר תמרורי אזהרה שהורים צריכים לשים לב אליהם, אם רואים הסתגרות חברתית יותר מהרגיל, חרדות, כל דבר שמצביע על כך שהמצב הנפשי של הילד פוגע בתפקוד שלו ועלייה במצוקה הנפשית שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם, חרדה, התמכרות למסכים והסתגרות. חשוב לפנות לטיפול וייעוץ מקצועי, זה גיל מאוד משמעותי שמאוד מעצב את התפיסה העצמית של הילד ואיך הוא רואה את עצמו".