למה רגשות שליליים כל כך חשובים אצל הילדים?

קופסת הקוביות ישבה בצד הרבה זמן עד שהוא החליט שהוא יכול, שהוא רוצה ושהוא מוכן לבנות. הוא לקח את הקופסא, התיישב באמצע הסלון והתחיל לבנות. "אמא, אני בונה!" הוא קורא לי בהתלהבות , שם לבנה על לבנה, בונה גדר, בונה בסיס, מוסיף קומה, ועוד אחת, הכל לאט לאט, עם המון סבלנות ומחשבה. המגדל היה כל כך גבוה, עד שהוא החליט שהוא לא יכול להמשיך לשבת, ונעמד כדי שיוכל להמשיך ולבנות.

החיוך על הפנים שלו היה כזה שאי אפשר היה למחוק, איך הוא לבדו הצליח לבנות מגדל יציב ויפה כל כך. "אמא! תראי, הצלחתי!", מסתכלת על התוצר, מתלהבת יחד איתו כמו ילדה קטנה, שמחה איתו, שמחה בשבילו, אומרת לו שזה מדהים כמה הוא היה מרוכז ואיך הוא בנה כל כך יפה.

אבל אז, אחיו הגדול ששמע את החגיגה הגיע בעצמו לסלון כדי לחזות בתוצר המרשים. הצעיר כל כך התרגש, לא רצה לפרק, כל כך נלחץ שמא יקרה משהו ופתאום, תנועה אחת לא נכונה, כזו שמבטאת היסוס, התרגשות ואולי פחד שמא יתפרק, והכל התפרק. המגדל המפואר התפרק לעשרות החלקים המרכיבים אותו ונהיה שקט.

ואז בכי גדול. גדול מאד וקורע לב.  "נשבר לי!", והוא אשם, ואת אשמה, והעולם אשם וזה נורא ואיום וכמה כאב.

"זה רק מגדל" אומר לו אחיו, "תבנה שוב, מה הבעיה?". והוא צורח מצער,  "זה לא רק מגדל, זה המגדל שלי! שלי! ולא רציתי שהוא יישבר! אמרתי לכם רגע, חכו שנייה ובכל זאת זה קרה. בגללכם!"

אני אוספת אותו אלי ולוחשת לו באוזן: "מתוק שלי, זה נורא עצוב  שהתפרק המגדל שלך אבל זה מגדל של קוביות שתוכל לבנות שוב". "אני לא רוצה, אני לא יודע איך לבנות שוב אותו דבר! זה לא יהיה אותו דבר, אני לא זוכר איך עשיתי" והמשיך לבכות.

אני מחבקת אותו חזק: "תבכה חמוד, אני כל כך מבינה, אתה תבכה את זה החוצה, תבכה על המגדל שנשבר וכשתרגיש אתה יכול תבנה חדש, לא דומה למה שהיה אלא אחר, חדש. אתה יודע איך לבנות, הקוביות פה, מחכות לך, כשאתה תחליט שאתה יכול, תבחר מחדש, כמו בפעם הראשונה".

לבסוף הגיעה הרגיעה ופתאום הוא מרים את הראש ואומר לי בהתלהבות. "יש לי רעיון!" ורץ לקוביות.

מסע האימון אצל ילדים הם קשה שבעתיים מאצל המבוגרים

החיים של כולנו בנויים מהמון רגעי שמחה, בנייה, עשייה והצלחה, הם אלה שבעיקר מככבים בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם והם מה שיותר שמח ונעים להציג החוצה, אבל, את כל אלו עוטפים רגעים רבים של מאמץ, תסכול, לעיתים צער וחוסר הצלחה. הדרך אל אותו מגדל בנוי לתפארת עוברת דרך תחנות של ניסיונות, מאמץ וקשיים. שדה האימונים של החיים כולו התמודדות של ניסוי וטעייה וכולנו, אנשים בכל הגילאים ובכל השלבים בחיים, נדרשים לגייס את כל המשאבים ולמלוא אונם של כוחות העידוד הפנימיים שיעזרו לנו לצלוח את אותם המקומות שאנחנו מרגישים שאין לנו יותר כוח. לפעמים נצליח לבנות את המגדל, אבל יהיו פעמים שנצטרך לגייס כוחות על ולו רק בשביל להעז לצאת לדרך. כך או אחרת, אולי יותר מהשאיפה להצליח אנחנו כולנו שואפים שיהיו לנו את הכוחות להתמודד עם מה שהדרך להצלחה מבקשת מאתנו.

כולנו, מבוגרים וילדים כאחד, נדרשים להתאמן ולעבור את משוכות החיים, אבל נראה שאצל ילדים מסע האימון הוא קשה שבעתיים. ילדים נדרשים מינקות ועד לבגרותם להתגבר בכל יום מחדש על נחיתותם, הם לומדים ללכת (אחרי שנופלים אינסוף פעמים), הם לומדים לדבר (אחרי שמשובשת להם השפה והם מתקשים לחבר מילה למילה לרעיון ומתאמצים להסביר את עצמם), הם מבטאים את הרגש (אחרי אינסוף פעמים שבכו או צעקו או זרקו את עצמם על הרצפה ואף אחד לא הבין למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים), הם אוכלים לבדם (אחרי אינסוף פעמים שהמזלג פספס את פתח הפה והאוכל נפל על הרצפה) הם צבעו וכתבו יפה אותיות (רק אחרי אינסוף פעמים שבהם יצאו מהקווים, כתבו אותיות מוזרות או הפוכות וקימטו את הדף מתוך ייאוש), והם בעיקר לא מפסיקים לנסות, הם לא מתייאשים והם יכולים ללמד אותנו שיעור אדיר בנחישות, במה זה אומר לא לוותר לעצמך ולהמשיך לעשות למרות הכל.

אנחנו רוצים שהם ילמדו להתמודד עם כישלונות

אז למה בתוך כל הדרך האדירה הזו שהם עושים, אנחנו כועסים כשהם מפשלים? למה כל כך קשה לנו להתמודד עם הרגשות השליליים שצפים ועולים מתוך היומיום? למה אנחנו ממהרים לסגור את המרפס הרגשי, זה שילמד את הילד שלנו להתמודד עם התסכול, עם הקושי ויוציא אותו מחוזק יותר למשימה הבאה?

אנחנו לא מסוגלים לראות אותם הולכים את הדרך הארוכה והקשה ורוצים לפתור להם את הקושי,  ממהרים להסביר להם שמגדל אפשר לבנות שוב, שאפשר לקחת דף חדש ולצייר או לכתוב ושהילדה ההיא שעכשיו שברה לו את הלב עוד דקה תהיה לא רלוונטית בחייו. אבל אי אפשר באמת לקצר את הדרך כי היא ארוכה ומפותלת. המפתח האמיתי לא טמון בקיצור הדרך, אם כי בעובדה שאנחנו ההורים יכולים לתת לילד שלנו יד מחזקת בעודו מתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים.

באופן מפתיע, לרגשות השליליים יש דווקא תפקיד חיובי בחיים. הם נועדו לחדד לנו את מה שאנחנו מרגישים ולעזור לנו לנוע קדימה לפעולה, אם רק יתאפשר לנו לחוש את הרגשות האלו במלואם, הם יכולים להיות הכוח הטוב ביותר לנוע קדימה.

תנו לגיטימציה לבכות על חלב שנשפך

אנחנו יודעים איך זה מרגיש כשכואב וכל כך בא לנו שהם לא ירגישו ככה. דווקא אנחנו, המבוגרים, יודעים ממרום גילנו לומר שהקשיים שלנו יצרו ועיצבו אותנו, עזרו לנו לברוא את מי שאנחנו. תסתכלו על רגשות שליליים כמו פילטר שבקצה שלו מונח מנוע סילון, כשהרגשות יצאו החוצה, יחוו בעוצמתם הלגיטימית, זה יהיה האות של מנוע הסילון להתחיל לעבוד ולעזור לילד לנוע קדימה. לקבל את המציאות כמו שהיא ("צריך לכבות את הטלוויזיה", "המגדל התפרק" או "היא שברה לך את הלב"). אחרי שיורגש הכאב ויקבל את מקומו, אפשר יהיה לקחת נשימה כדי לבחור כיצד להתקדם הלאה. היכולת להכיל תסכול, להתמודד עם קושי או מאמץ הוא מה שבונה את עמודי התווך הפנימיים שיעזרו להתמודד עם הקשיים והאתגרים שהחיים מזמנים.

כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו בונים מגדלים שמתפרקים לנו רק כדי שנוכל לבנות חדשים. להגיד "לא נורא" ו"כלום לא קרה" לא עוזר להתגבר אלא עושה בדיוק את ההפך.   רובינו כבני אדם מתחנכים בחיים תחת תפיסה שאומרת, "קום על החיים שלך ותמשיך לצעוד!". אבל האמת היא שמי שאין לו את האפשרות לחוות רגש של כאב, לא יוכל לאסוף את עצמו בצורה מיטבית ויתקשה מאד לעשות את הצעד הבא קדימה. מי שלא יודע לחוות רגש שלילי יתקשה לזהות ולחוש את הרגש החיובי כשיגיע.

תנו לילדים לכאוב את הקשיים שלהם, לפרוק את הכל החוצה, תהיו בהקשבה ותנו לגיטימציה לכאוב על החלב שנשפך ואז תראו איך נראה ילד שמתגבר ובוחר להסתער קדימה על רעיון חדש. ההצלחה האמיתית היא לא בתוצאה, אלא בהליכה הנכונה והמלאה של הדרך, תוך ההבנה שבדרך יש בנייה ופירוק. כשהולכים את הדרך הזו, התוצאה כבר תגיע.

בינתיים, בסלון הבית הוא כבר בונה מגדל מחדש. עד הפעם הבאה שיתפרק לו והוא יצטרך לבכות ואז לאסוף את עצמו כדי לבנות מחדש.

עדי הרפז היא בעלת M.A בייעוץ משפחתי, מומחית הדרכת הורים, מאמנת אישית ומשפחתית, נשואה ואם ל-3 בנים שבונה מגדלים שלפעמים מתפרקים לה ואז הולכת לבנות חדשים.

<< איך מכניסים עוד אור למשפחה?