הילדים דבוקים למסכים? לא נורא

ההורים של אביגיל היו מודאגים מכמות הזמן שהיא מבלה מול המסכים. אבל, כשמפענחים את הציורים שלה מגלים סימנים של יצירתיות, גיוון והנאה בציורים שלה, וזה אומר שאביגיל לא בורחת משום דבר, היא פשוט נהנית!

עמרי בן נתן
עמרי בן נתן | צילום: איור
עמרי בן נתן
עמרי בן נתן | צילום: איור

רשת החנויות דקטלון השיקה חנות ראשונה בישראל ו - בום! 26,000 איש הגיעו כבר בשבוע הראשון לפתיחת החנות (!) איך זה קרה?! אגב, כמה ימים אחרי פתיחת החנות הודיעו על סגירתה ליום אחד לשם חידוש המלאי! דקטלון, שרצו להבטיח מחירים נמוכים כמו בחנויות שלהם בכל העולם ידעו שבגלל עלויות השינוע הייחודיות של ישראל הם ייאלצו להעלות מחירים. לכן, הם החליטו שבישראל הם ימכרו רק את המותג הפרטי שלהם - כך הם יכלו לשלוט על המחירים ולהשאיר אחריהם שובל של לקוחות מרוצים.

 

איך זה קשור לילדים שלנו?

 

גם עם ילדים, מה שחשוב זה "המותג הפרטי", במילים אחרות - מה מעניין את הילד שלך? מה במשחק הספציפי הזה מושך ומאתגר אותו יותר? בשבילי, ציורי ילדים הם בדיוק הדרך להבין את מפת האוצר הפרטית הזו לליבו של הילד.

 

מפת האוצר של הילד שלך ושימוש היתר במסכים

ההורים של אביגיל, שהציור שלה כאן, התלוננו בפני על זה שהיא לא מסוגלת להתנתק, כל היום היא במסך. מחליפה מסך קטן במסך גדול - "דור המלבן". פעם מלבן של טאבלט, ופעם של טלפון... ואז באמצע השיחה אבא קיבל שיחה, וכמה שניות אחרי זה אמא קיבלה צלצול סמס, והם הציצו. כן הם הציצו, כי זה לא רק הילדה שלא מצליחה להתנתק, לכולנו קשה להתנתק היום מהטלפון, מהעדכונים, מהמסכים. אם פעם מזמן אדלר דיבר על הצורך "להרגיש שייך" היום זה הצורך "להרגיש מחובר".

 

"מה הייתם רוצים שיקרה?" אני שואלת, והם (כמו רבים אחרים) עונים: "שתבנה בלגו...שתשחק משחקי קופסא".

 

"אתגר ההתנתקות"

הפעם הראשונה שבה רציתי להתנתק מהכל, היתה כשהייתי בת 6. יחד עם החבר הכי טוב שלי אביב שהיה גדול ממני בה-מ-ו-ן (ובעצם רק ב 3 חודשים) החלטנו לברוח מהבית. לקחנו תרמוס עם מים וכמה סנדביצ'ים וברחנו עד..... לגינה האחורית! שם ישבנו בשקט, בפינה מאחורי דלת הברזל הירוקה (בזמן שאמא וסבתא צועקות ומחפשות אותנו) בשקט בשקט, מרוצים כל כך מזה שהתנתקנו, שהצלחנו לברוח באמת! בסוף נתנו להן למצוא אותנו. אבל זה לא העניין. הצלחנו להתנתק! הרגשנו שמצאנו דרך אחרת, שהיא רק שלנו. דרך שבה אנחנו מחליטים איפה לשבת? ומה לעשות? וזה היה יקר מפז - זה הרגיש כמו לגדול באמת!

 

כשהילדים שלנו הולכים למסכים הם מנסים לעשות משהו אחר ממה שעשינו אנחנו. דרך האחר הזה הם בונים את עצמם, ואילו אנחנו ההורים (באופן טבעי) דוחקים בהם לעשות את מה שאנחנו מכירים. מה שאנחנו עשינו כילדים (לגו, משחקי קופסא) - כי זה מה שמוכר לנו, באופן טבעי המוכר מרגיע יותר, ואפילו נתפס כטוב יותר.

אבל בינינו, עכשיו כשהילדים לא שומעים, כולנו זוכרים את ההתלהבות כשהגיעו "סיימון" ו "אטארי" - הצבעים, הצלילים... זה היה הרבה יותר מרגש מהקוביות בלגו. כנראה זה מה שהם חווים גם עכשיו כשהם מול משחק של "קלאש רויאל" או של "מיין קראפט".

 

גם אני בעד מינונים הגיוניים יותר של המסכים, אין ספק. כמו כל דבר, ברגע שעושים אותו ורק אותו זה הופך לבעייתי. גם ילד שכל היום משחק בלגו ולא נפגש עם חברים - זה בעייתי.

אז כדי לעודד התנתקות ומינון נכון יותר של המסכים - ההתנתקות הראשונה שאני מציעה היא מהעבר שלנו כילדים, או יותר נכון מהאידיאליזציה שאנחנו עושים לילדות שלנו.

 

נחזור רגע לפגישה עם ההורים של אביגיל. בשלב ראשון, בדקתי את הציורים שלה, כמו זה שכאן. ראיתי ציורים מגוונים בצבעים ובצורות שונות, ראיתי ציורים מלאי ואריציות מקוריות, ראיתי רמה גבוהה של ציור ובעיקר ילדה שנהנית לצייר. כשדברים כאלה קורים בציורים, אני קודם כל מבינה שהילדה מרגישה טוב, כלומר משהו במינון שהיא בחר דווקא טוב לה.

 

אבל, זה לא אומר שאין על מה לדבר - אם יש פער בין מה שעושה לילד טוב לבין מה שעושה להורים שלו טוב כדאי לשבת ולדבר ולחשוב ביחד איך נפגשים באמצע. אבל הבדיקה הראשונה של הציור מטרתה לבדוק דבר אחד וחשוב: האם הילד הזה בורח ממשהו? האם נתקל בקושי בחוץ ולכן מתנהג כמו שמתנהג?

 

כשיש סימנים של יצירתיות, גיוון והנאה בציורים אז ברוב המקרים זה לא המצב. הילד לא בורח, הוא נהנה.

ואז אפשר לעבור לשלב הבא. הצעתי להורים של אביגיל להתנתק מה "נכון, לא נכון" ביחס לאיך שהם גדלו כילדים ופשוט להתעניין ולהיכנס יחד עם אביגיל לעולם שלה.

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה זה "מיין קראפט" - אחרי שהבנתי שאפשר לבנות שם בתים ולהסתובב בתוכם, אחרי שהבנתי שאפשר לבנות שם אגמים, ורכבות הרים שמובילות מבית אחד לשני... ידעתי שיש שם משהו שפותח יותר אפשרויות למשחק טכני ודמיוני מהלגו. אותו הדבר קרה לי עם "קלאש רויאל" (שעד היום אני לא ממש מסוגלת לשחק בו ובטח שלא לעלות בו לרמה גבוהה), אבל נדמה לי שהוא מעין משחק שחמט מודרני ולכן מצליח כל כך ברחבי העולם.

 

ההורים של אביגיל חזרו לאחר שבוע עם מידע מעניין: הם ישבו ושיחקו יחד וגילו שזה באמת מאתגר. בדרך הם צחקו קצת, עצרו, הלכו לאכול משהו, דיברו על נושאים אחרים - במילים אחרות, בילו זמן איכות עם "דור המלבן" ונשארו בחיים כדי לספר לי על זה שבוע אחרי.

 

חמישה טיפים שעושים הבדל גדול

1.כדי באמת להתחבר אל הילדים שלנו כדאי להצטרף אליהם לא מעמדה שיפוטית

2.בכל משחק ותוכנית יש פוטנציאל למשהו מאתגר ומפתח - דברו איתם תוך כדי

3.לא בטוח שהדרך שבה אנחנו גדלנו טובה יותר מהדרך של היום

4.הציורים מאפשרים לראות האם מדובר בבריחה ומצוקה, או בבחירה והנאה

5. ציורים מגוונים, מלאי פרטים וצבעוניים מעידים בדרך כלל על ילד/ה שטוב לו ומרגיש מאושר

 

 

***הכותבת היא תרפיסטית באמנות M.A. ומנהלת מסלול ללימודי תעודה בפענוח ציורי ילדים והדרכת הורים יצירתית. מחברת הספר "המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים" ויוצרת הקלפים "מעגלי שיח".

 

ילד מצייר עם צבע גואש בגן
ילד מצייר עם צבע גואש בגן | צילום: אימג