הצילו! אוננות

מספרת לי בקליניקה אמא לילד לקראת גיל שנתיים שהוא, ״נוגע כל הזמן בבולבול שלו״ והיא מוצאת את עצמה מובכת כל פעם מחדש, ״ולא יודעת איך בדיוק מגיבים לזה״. באחד הימים אבא של בעלה הגיע לעזור לה ובזמן המקלחת כשהבן המתוק שוב נגע כמה וכמה פעמים בבולבול שלו, אמר לה החם בטון נוזף: ״את חייבת להגיד לו שלא עושים את זה ושיפסיק!״. האמא הצעירה מצאה את עצמה מבולבלת מעט. מצד אחד, הבן המתוק שלה עושה את זה באופן שנראה לה כזה ספונטני, טבעי ומשחקי ומצד שני יש את העמדה השלילית הברורה הזו של אבא של בעלה, שהוא אדם משכיל ונבון שחי חיים שלמים כגבר בעצמו.

 

אז מה עליה לעשות עם הנגיעות האלה בבולבול של בנה התינוק-פעוט?

זוג מטופלים שלי מספרים שבנם בן ה-13, ״כל הזמן שוכב עם הידיים שלו מתחת לשמיכה״, ומשאיר על הריצפה את תחתוניו עם משהו שמריח ונראה כמו נוזל זרע שהתייבש. ״מה אני עושה עם זה?! פשוט לוקחת ושמה בכביסה?! ומי בכלל עושה דבר כזה ומשאיר ככה?!״ היתה נסערת האמא. ״איך אני יכול בכלל להגיד לו על זה משהו?!״, תהה האבא ושניהם נעו בחוסר שקט על הספה של הקליניקה שלי בין בלבול, כעס, מבוכה וחוסר אונים.

חברה טובה שלי ביקשה לשתף אותי ב״משהו״ סביב בתה בת ה-4, ״אני פונה אליך כמטפלת מינית״ אמרה וסיפרה שבתה יושבת בסלון ורואה טלוויזיה ו״משחקת עם האצבע בתוך הפושפוש שלה״. כשבעלה, אבי הילדה, ראה את זה, הוא פנה אליה במבט אבוד של ״הצילו! מה עושים עם זה?!״.

 

היא מספרת שמצאה את עצמה ״נחנקת כמעט״ ממבוכה ובושה וקול פנימי שלא הפסיק להדהד ״מאיפה הפיצית הזאת הביאה את זה?!״

 

סביר להניח שגם אתם יכולים להזדהות עם סיטואציה זו או אחרת או נגזרות שונות שלהן, אז תחזיקו חזק:

כן, כל הילדים שלנו, רכים בשנים, קטנטנים, פעוטות, קצת יותר גדולים ומתבגרים, בנים ובנות, כולם מאוננים ו.... טוב שכך.

 

אוננות וילדים

תינוקות וילדים מגלים את גופם כמו שהם מגלים את העולם המקיף אותם דרך חקירה. בחדווה גדולה הם אוספים מידע על העולם וכך גם על גופם. תינוק מפיק הנאה ממצבים פיסיים כבר מרגע לידתו, כגון יניקה, ליטוף, עירסול וגם מאותו רגע הלידה הוא מגיב באופן שלילי על תחושות פיזיות שלא נעימות לו, כמו רעב או גזים וכאבי בטן. כלומר, כבר מרגע הלידה מה שמנחה את התינוק זה השגת עונג ומניעת כאב. מגיל כמה חודשים הוא מתחיל לתפוס עצמים באופן מכוון, כגון אצבע של מי שלידו וגם את אברי גופו השונים. הוא חוקר ומגלה, חוקר ומגלה, מכניס את ידיו לפה, לאף, נוגע באוזניו וגם באיברי המין. כל מי שאי פעם חיתל תינוק או תינוקת שם לב שידיו או ידיה נשלחות לאיבר המין כמעט מיידית כשפותחים את החיתול, כמו שהן נשלחות לכל עבר. רק שאצל תינוקות בנים, שהזקפה שלהן מתעוררת כמה וכמה פעמים במהלך היום, איבר המין הוא בחוץ ובקלות רבה אפשר פשוט לתפוס אותו ולמשוך אותו ולהפיק מזה הנאה פיזיולוגית גרידא. אצל הבנות ״תפיסת האיזור הנעים״ היא פעולה קצת פחות זמינה בקלות לתנועות ידיים מגושמות של תינוקות. אבל, גם הן נוגעות באיבר מינן, פשוט כי כך חוקרים ומגלים כל התינוקות את העולם וגם כי פשוט האיזור מסב תחושת עונג פיסית. זהו מצב תקין ונורמלי, התנהגות בריאה ומותאמת.

 

האוננות הילדית בגילאים מתקדמים יותר, כשהתינוק והתינוקת שלנו הופכים להיות פעוט ופעוטה (גילאי 2-3.5/4) המגע בעצמם, באיברי מינם, הופך להיות ממוקד ומכוון יותר, כי כל ההתנהלות הפסיכומוטורית שלהם מתפתחת בגילאים האלה בצורה משמעותית. האוננות הילדית כאן מכווננת הרגעה והנאה, בדומה למוצץ או מציצת אצבע או שמיכי. האוננות הילדית כמקור להנאה והרגעה יכולה להימשך גם עד גיל 6 ואנחנו רק מסבירים, ללא כעס, ללא בהלה ולא ביקורת שזה נעים לגעת בבולבול או בפות ואנחנו עושים את זה בפרטיות כמו שעושים פיפי וקקי. עד גיל ההתבגרות האוננות הילדית איננה מלווה בפורקן והיא גם, כאמור, לא נועדה לשם פורקן. לא ניכנס כאן למאפייני גיל ההתבגרות, זהו שיח נפרד.

 

אז למה אנחנו ההורים, או הרבה אנשים מבוגרים בכלל- משכילים, נבונים ואנשי העולם הגדול, מתורבתים, בעלי שיפוט חברתי תקין ומתפקדים היטב- נחנקים, נבהלים, נבוכים עד עמקי נשמתנו, לעתים כועסים ונכנסים לאי שקט פנימי, כשאנחנו עדים, חושבים או מדברים על הילד שלנו מאונן או הילדה שלנו מאוננת?

 

האוננות כתופעה

האוננות היא חלק מהחוויה המינית של רב בני האדם בשלב זה או אחר במחזור החיים שלהם. אנשים מאוננים מינקות ועד לשיבה, נשים וגברים, צעירים, מבוגרים וקשישים, רווקים וכאלה שבקשר זוגי, ארוך טווח וקבוע וקצר וארעי.

 

אוננות היא דרך מועילה מאוד לאדם ללמוד אודות התגובות המיניות שלו. המטרה של האוננות היא ללמוד על אודות הגוף ולגלות בדרך רגועה מה מסב הנאה, מה מעורר את הגוף.

 

רגשות בנוגע לאוננות הם חלק ממארג האישיות של כל אדם, הם משפיעים עלינו עמוקות והם נובעים מכמה סיבות:

- הורים שמרבים להנחיל לילדיהם השקפות שליליות ואף מוטעות על אוננות ע״י מסרים מילוליים ובלתי מילוליים.

- מסורות דתיות עתיקות יומין שראו באוננות דבר מזיק, משפיל ומביש.

 

- השקפות דתיות שעדיין טוענות נגד האוננות ואף מענישות עליה, כגון היהדות שרואה באוננות מעשה לא מוסרי הנוגד את רצונו של האל.

- הרפואה העתיקה שייחסה כמעט כל מחלה גופנית או הפרעה כלשהי לאובדן זרע, מדריכי-מין רפואיים קראו לאקט האוננות כ״התעללות עצמית״, ״זיהום עצמי״, ״הרס הגוף והנפש״. הרופאים האלה גינו רכיבת נשים עם אופניים מפני שהזווית של המושב עלולה לגרום ל״חיכוך במקום מאוד לא רצוי״ והורים עקבו אחר ילדיהם התינוקות והפעוטות בשנתם ובעת משחק במטרה לחפש אחר סימנים של זיהום עצמי.

 

ההשפעה המצטברת של כל ההשקפות הללו על הילדים שלנו, מתבטאת במבוכה, חרדה ואשם. המבוכה יכולה להתפזר ככל שהילד הולך ומתבגר אבל חרדה ורגש האשם על פי רב נשארים, בדרגה זו או אחרת. השפעה נוספת של כל ההשקפות נגד האוננות, קיצוניות יותר או פחות, באה לידי ביטוי ביחסים בין בני זוג ובמיניות הזוגית, אך לא כאן זה המקום להרחיב בנושא.

 

כעבור שנים רבות הועלו ראיות פסיכולוגיות, סקסולוגיות וקצת רפואיות לכך שהאוננות לא חוללה בכלל את כל הדברים הנוראיים האלה, אך לצערי הגישה הזו מושרשת בנו עמוק מאוד ועקירתה לא קלה. ככל שפחות ופחות אנשים ילמדו שהאוננות היא הרגל רע, כך תוכל החברה שלנו, ובתוכה הילדים שלנו, להשתחרר מרגשות אשם והחרדה, אשר מציקים לכל כך לא מעט אנשים, והם יוכלו לחיות חיי מיניות, אהבה וזוגיות מסופקים ושלמים.

 

 

האם כל אוננות אצל ילדים היא נורמלית? האם יש דפוסי אוננות מסויימים המעידים על בעייתיות כלשהי?

זוהי שאלה שמעסיקה המון הורים, גננות, נציגי מרכזים חינוכיים אלה ואחרים. ייתכן ובתהליך של שחרור פנימי מעכבות ופחדים שלנו כהורים ומתן הלגיטימציה להתפתחותה הטבעי של המיניות אצל הילדים שלנו, תלמידים שלנו, חניכים שלנו, יש סיכוי שמשהו ישתבש בשיפוט שלנו את התנהגות של הילדים. התשובה היא כזו:

כאמור, אוננות ילדית כתופעה לכשעצמה הינה נורמלית, בריאה והתפתחותית כשהיא מכווננת מטרות שהועלו לעיל (חקירה גופנית כחלק מסקרנות וגילוי מידע על העולם, הסבת עונג פיסי כמו כל עונג פיסי והפחתת כאב גופניים אחרים, הרגעה).

 

הבעייתיות עלולה להתעורר כשמשהו התערב במהלך ההתפתחות הטבעי הזה של האוננות הינקותית והילדית ופה המקום לפרט מהם דפוסי אוננות אצל ילדים המצריכים התייחסות אחרת או נוספת:

• אוננות שמתקיימת גם בסיטואציות בהן הילד או הילדה עסוקים במשהו, מעורבים בפעילות כלשהי. כגון: תוך כדי משחק עם ילדים אחרים. אמא לתאומות בנות 4 סיפרה לי שהרבה פעמים כשהם מארחים ילדים אחרים בביתם והילדים משחקים ביניהם, אחת מבנותיה, ״פתאום מתחילה לאונן חזק״, או על מכנסיה או מכניסה את ידה לתוך התחתונים.

כשנמצאים תוך כדי פעילות חברתית/משפחתית או קוגניטיבית/אינטלקטואלית במרחב שאיננו המרחב המוכר והבטוח של הילד (כמו בחדר שלו, או במקלחת, או מול הטלויזיה כשנח כהרגלו), אלא במקום שהילד או הילדה נדרשים להסתגלות כלשהי (מסיבת יום הולדת, חוג, ארוחה אצל מישהו בבית, לימוד חומר, פעילות המצריכה ריכוז בעשייה כלשהי).

• דפוס של אוננות באמצעות מגע או תנועות קשות. במקום מגע רך ומלטף או תנועות משחקיות באיברי המין, ילד או ילדה נצפים מתחככים בפינות של רהיטים או במשטחים קשים, מחככים חפץ קשה כלשהו באיברי המין שלהם או נוגעים באיברי מינם בתנועות ״עצבניות״.
• דפוס של אוננות שמתקיים בגילאים מתקדמים יותר, כגון ילדים גדולים יותר בגן חובה או כיתות א׳-ג׳ בבית ספר יסודי, בסביבה שעונה להגדרה של ״רשות רבים״. כלומר, סביבה או מקום שאחרים יכולים לראות. כך למשל, התייעצו איתי צוות מורים בבית ספר יסודי על שלא הצליחו, קודם כל, להבין ואחר כך גם להתמודד עם אוננויות של ילדה בכיתה ב׳ במהלך שיעורים בכיתה.

 

במידה ומתעוררת תהיה כלשהי באשר לאוננות של הילד/ה האישיים שלנו או של הילד/ה שאנחנו אחראיים עליהם מתוקף תפקידנו או המקצוע שלנו (גננת, סייעת, מורה, מדריך בצהרון, רכז פעילות כלשהי לילדים וכו׳), מומלץ לפנות לאיש מקצוע מתחום הטיפול המתמחה או בעל ניסיון בסוגיות של מיניות לשם אבחון ובירור וגם לשם התערבות מותאמת, הן ברמת ההורים והמשפחה והן עבור הילד או הילדה עצמם.

 

המסר שלי כאן, כמתמחה בטיפול מיני, הוא לא לעודד אנשים סתם ללכת ולאונן, אלא שאנשים ירגישו שהם חופשיים לעשות זאת! בין אם אדם בוחר לאונן ובין אם לאו, המסר החשוב הוא לא לסבול מרגשות אשם בנוגע לאוננות.

אם אנחנו ההורים נרגיש בתוכנו שתהליך איסוף המידע הזה שילדינו עוסקים בו באוננות הינו לגיטימי וחיובי, הרי שנסייע להם ברכישת בטחון עצמי בעצמם ובגופם. בהלה וכעס של הורים כשהם פוגשים באוננות הילדית, עלולה להטיל צל על ההתפתחות התקינה והחקירה הטבעית של הילד את מיניותו. תהליך של למידת תחושות מיניות, שמלווה בתחושות ביטחון ושביעות רצון, הוא חלק מהתפתחות מינית בריאה ושלמה ואותה אנחנו מאחלים לילדינו כי הינה מקור לשמחה פנימית.