איך לספר לילדים על גירושים?

חייה של א' עם ש' היו חיים לא פשוטים - הם היו שלובים בבגידותיו, אלימות נפשית, מילולית וכלכלית בעודה תלויה בו ומתמודדת עם גידול שלושה ילדים קטנים שהיו משאת נפשה. משך כל הזמן הזה חפצה להתגרש ולהתחיל בחיים עצמאיים וראויים לה כאישה וכאם. ואולם, בכל הזמן קינן בליבה החשש שזה איננו זמן מתאים, שצריך להמתין עד שהילדים יבגרו ולשמור על המסגרת המשפחתית גם במחיר אושרה האישי.

 

לאחר שנים של חששות ולאחר שהחליטה להמתין עד הגיע בנה הבכור לגיל 18, בתה האמצעית לגיל 15 ובתה הקטנה לגיל 8. אלא שגם אז כשחשבה שעשתה נכון, לא תשכח את אותו יום שבת בו אזרה אומץ, כינסה את שלושת ילדיהם יחד (יתכן בטעות)  בסלון ביתם כדי לבשר לכולם יחד בעודה מתקוטטת לדאבונה עם בעלה על פרידתם.

 

אז נפלה עליה מכה שניה בחייה, עת הודיעו לה בנה החייל בן ה- 18 ובתה המתבגרת בת ה- 15 כי לא ילכו עימה ויוותרו לצידו של אביהם. הבת הקטנה בת 8, בהיותה קטנה וכרוכה אחר אימה עמדה בוכייה למציאות החדשה שנפלה עליה ועל אימה - כשמעבר למשבר בפרידת הוריה תאלץ כעת לנוכח בחירת אחיה ועמידתם האיתנה והעיקשת בה לא רק להתמודד עם פרידת הוריה אלא פרידה מאחיה.           

לעוד כתבות:

האם להתגרש למען המשפחה?

ד"ר גוגל לשירותך בהריון? לא בטוח

האם להתלונן על הילדים זה לגיטימי?

 

אז האם באמת קיים גיל "אידיאלי" לבשר לילדים על פרידה ומה הן התגובות האופייניות של ילדים לבשורה בגילאים השונים עפ"י החוקרים ולרשטיין וקלי: ילדים בגילאים שונים מגיבים אחרת לפרידת הוריהם, תגובות ומצבים שיש להיות מודעים להם ולהתאים את הדרך, צורת ההודעה והטיפול בהתאם:

 

הודעה על פרידה בגילאי 2-5

מציינים ולרשטיין וקלי כי הילדים חווים הפרידה ככאוטית וקשה להם לתפוס את השגרה החדשה: "מתי אבא יגיע לקחת אותם מהגן", "מתי אמא?" מתי היום של זה ומתי של זה והם חווים את השינויים בצורה קשה שמייצרת אצלם תחושת תסכול, חוסר אונים וחרדה. עוד מציינים ולרשטיין וקלי כי ניתן למצוא רבות פנטזיות של ילדים בגלאים אלו להחזרת המצב לקדמותו ומייצרים לעצמם סיפור לצורך נחמה.

 

ניתן גם לראות אצל ילדים בגילאים אלו פרצי אלימות כתוצאה מכעס, תחושת אובדן או דחייה המופנית כלפי אחיהם, הוריהם וחבריהם. ניתן לעיתים למצוא רגשות אשם אצל ילדים בגילאים אלו והם נוטים להטיל על עצמם את האשם לפרידת הוריהם, למשל: בשל הפרות משמעת מצידם או התנהגות לא ראויה אחרת אצלם. פעמים רבות ניתן למצוא בילדים בגילאים אלו רגרסיה בהתנהגות למשל: בהרגלי ניקיון, קשיים בפרידה, חזרה למוצץ או חיתולי וכן, פחדים מוגברים מחושך.

 

הודעה על פרידה בגילאי 5-7

חווים הילדים עצב עמוק ואבל על אובדן, פנטזיות לשלום בית, געגועים להורה הנעדר המלווים בתחושות של דחייה, נטישה ופחדים, למשל: פחד להישכח במקומות מסוימים, פחד לאבד את ההורה הנוכח, כעס המופנה להורה אשר אחראי לפי תפישתם למשבר, משבר נאמנויות - הילד חש קרוע בין שני ההורים ואינו יודע איך הוא יכול להיוותר נאמן לשני הורים בשני בתים נפרדים ולא מסוגל להבין כי ניתן להיוותר נאמן לשניהם.

 

הודעה על פרידה בגילאי 8-12

כיום בניגוד לדעה שרווחה בעבר, סבורים אנשי טיפול כי למתבגרים הכי קשה עם הבשורה מאחר והינם בעלי חשיבה עצמאית ושיפוטית, הם עסוקים בעצמם ועומס הגירושין מעיק עליהם ומייצר קושי. ילדים בגילאים אלו מודעים לסיבות ולהשלכות של הפרידה ונוטים לקחת צד ולנקוט עמדה לטובת אחד ההורים. הם חשים תחושות אובדן, דחייה, חוסר אונים ובדידות. חשים בושה, עוול מוסרי וכעס על התנהגות הוריהם, חווים מצבי רוח משתנים, פחדים והכחשה.

 

ניתן הרבה פעמים למצוא אצל ילדים בגילאים אלו תופעות פסיכוסומאטיות של כאבי ראש, בטן, הפרעות שינה ועוד. הם נוקטים גישה שיפוטית  תוך הפיכת אחד ההורים "לאיש הרע" והשני לאיש הטוב תוך דחיית הרע. ילדים בגילאים אלו, חווים ירידה בדימוי העצמאי, קשיי ריכוז וירידה בתפקוד בביה"ס. במצבים קיצונים - חלק מהילדים מחצינים את כאבם ע"י מעורבות בהתנהגויות עברייניות.

 

הודעה על פרידה בגילאים 13-18

ילדים בגילאים אלו חווים אבדן של ילדות, בין היתר: תחושה של צורך בתמיכה בהורה שבמשבר, משדרים לחץ על ההורים לפצות על הגירושין באופן חומרי. ילדים בגילאים אלו בעלי מודעות מוגברת ומבוכה ביחס להתנהגות המינית של הוריהם ובני זוגם החדשים, חווים דיכאון, התכנסות וחוסר תקשורת ורתיעה מיצירת מערכות יחסים ארוכות ומתן אמון באנשים.

 

הודעה על פרידה בגילאים 18 ומעלה

גיל זה נזנח בדרך כלל מתוך הנחת יסוד מוטעית שמדובר בילדים בגילאים עצמאיים ופחות תלויים בהוריהם. ואולם, גם חיילים וגם סטודנטים זקוקים לעוגן לחזור אליו. לעיתים הם נאלצים לתמוך רגשית בהורים ולקבל אחריות לרווחתם הנפשית - מעמסה שהינה כבדה מידי עבור אדם צעיר אשר יתקשה למלא משימה זו ללא פגיעה במילוי צרכיו שלו או לחילופין יתקשה להשתחרר מהמעמסה ללא רגשי אשם.

 

קיימות דעות שונות לגבי הגיל "האידיאלי" לבשר את הפרידה. דעות אחדות שהובעו סוברות, כי גירושין כשהילד קטן מאוד גורמים לו לגדול בלי מודל של משפחה וזוגיות, דבר  שעשוי לפגוע בו בעתיד ביצירת קשרים והקמת משפחה. דעות אחרות סבורות, כי ככל שהילד קטן יותר, הוא לא יחווה את משבר אבדן המשפחה, לא יזכור אותו ויגדל למציאות אחרת מזו שגדל בה בטח ובטח כשכל אחד מההורים יפתח פרק ב' בחייו.

 

אני סבורה כי אין גיל נכון לפרידה בלתי נמנעת ואולם, סבורה כי דווקא בגילאים צעירים יותר, עדיפה הבשורה מאחר וילדים בגילאים אלו עם כל הקשיים שפורטו לעיל, גדלים לתוך מציאות וככל שהזמן עובר כך המציאות החדשה נראית להם טבעית יותר וקלה יותר. דווקא בגילאים מאוחרים יותר, חווים הילדים משברים המתווספים לגילאי ההתבגרות, לקונפליקט נאמנויות, חווים משברי אמון והעיקשות התואמת לגילאי ההתבגרות דווקא מעצימה את הפרידה ויש לדעת כיצד להתמודד עם האמור תוך היוועצות עם גורמים מקצועיים.

 

איך מומלץ לבשר לילדים על הפרידה הבלתי נמנעת?

דבר אחד ברור, יהיה גילם אשר יהא של הילדים - לא יכול להיות ספק כי השפעת הגירושין של הורים על הילדים, תלויה במידה רבה בדרך בה בוחרים ההורים להתגרש ולתקשורת ביניהם ולשיתוף הפעולה ביצירת הקרקע והמציאות החדשה לילדיהם, לרבות בהעברת ההודעה הראשונית על הפרידה. חשוב לזכור, שעבור ההורים מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר תהליך ארוך של מחשבה ולבטים ולאחר שעיכלו ופעלו לצורכו ואולם, לילדים הבשורה מגיעה בפתאומיות והם לא באמת יבינו מיד במה מדובר.

 

לכן, מומלץ להיוועץ באנשי מקצוע וטיפול ולבחון ולהתאים את ההודעה לכל אחד מהם עפ"י הדינמיקה המשפחתית (גם אם הצדדים רבים בביהמ"ש) ולקבל החלטה המותאמת למשפחה באופן ספציפי ולבשר לכל ילד בהתאם לגילו. חשוב כי ההודעה על הפרידה תעשה רק כשבטוחים שמתגרשים וכשיודעים איך פחות או יותר הכל יתנהל. מאידך, חשוב לא להתמהמה עם ההודעה כדי שהילדים לא יתחילו לשמוע את הבשורה ממקורות אחרים ולעיתים מהילדים בביה"ס.

 

אין ספק שדרך המלך היא לספר לילדים יחד, אלא שבמצבים שלא ניתן לעשות זאת, יש לעשות זאת בליווי איש מקצוע אף אם מייעץ רק להורה אחד עקב אי תקשורת ושלא לשדר מסרים הפוכים. כך או כך, לעובדה ששני ההורים מציגים בפני הילדים את הבשורה בשיחה משותפת תוך הצגת חזית אחידה ורגועה, חשיבות עליונה המשפיעה על ההליך כולו. שיחה משותפת יכולה ליצור תחושת ביטחון ועידוד הילד לבאות. כשיש ילדים בגלאים שונים בבית אין טעם לעשות להם שיחה יחד. ילד בן 10 וילד בן 5 לא זקוקים לאותה שיחה.

 

רצוי להתחיל דווקא עם הילדים הבוגרים קודם. ההודעה צריכה להיעשות בצורה רגישה, עניינית ופשוטה ללא הסברים למה גרם למשברים או למי אשם בם. הורים רבים חוטאים לחשוב כי אם יתחילו להסביר לילדים על הסיבות והקשיים, הילדים יבינו טוב יותר ואולם, לא כך. חשוב לעודד את הילדים להביע את עצמם, לשאול שאלות שמדאיגות אותם, להביע פחד, בלבול, תסכול או כעס. חשוב שהתשובות שתינתנה תהיינה אותנטיות, קצרות ומותאמות גיל.

 

יש לגלות אמפתיה ולהימנע מתגובות היסטוריות. במהלך השיחה חשוב להשתמש במושגים חיוביים ולא שליליים ולהדגיש בפני הילדים שההורים נשארים איתם לנצח ומהם לא נפרדים, להדגיש בפני הילדים דווקא את מה שנותר ולחזק אצלהם את תחושת היציבות ולהפיג כל חשש, ככל וקיים אצלם, שזה בגללם.

 

מומחים רבים מציינים כי דווקא בגילאים הקטנים חשוב להדגיש בפני הילדים הן ורבאלית והן מעשית כי שני ההורים חרף פרידתם ממשיכים להיות הוריהם, כי יהיו להם שני בתים אוהבים ומחילים שאהבה והנתינה לא יפסקו בם חרף הפרידה. חשוב מאוד לא לנסות ולשבור לילדים את השגרה בהנחות כגון:  לא ללכת לביה"ס, לא ללכת לגן, לא ללכת לחוג וכיו"ב - דווקא שמירה על השיגרה היומיומית היא שמונעת את הכאוס שעשוי להגיע. האם סיפורה של א' היה בלתי נמנע? לעולם לא נדע, אך מתי ואיך לעשות את זה כן.

 

שרון איינהורן אפרתי הינה עו"ד, נוטריון ומגשרת מוסמכת ובעלים של משרד עורכי דין ברעננה המתמחה, בדיני מעמד אישי ומשפחה, ירושות וצוואות, דיני הוצאה לפועל ופשיטות רגל.