ההורה האחר מסית? יש מה לעשות

תכירו את  י' ו- ד'. הם היו נשואים במשך 10 שנים וגידלו יחד שלושה ילדים מקסימים. כל השנים, י' היה אב מסור ואוהב ומלבד עבודתו מחוץ לבית, נהג משחר ילדותם של הילדים לבלות עימם, לטפל בהם ולהיות עבורם כל השנים משענת תומכת, רגועה, יציבה ואוהבת. לאחר שד' מאסה בחיי הנישואין, היא הודיעה לו ערב אחד, ללא כל התרעה או הכנה מוקדמת, כי עליו לעזוב את הבית, הושיטה לו מזוודה שארזה לו מבעוד מועד והורתה לו שלא לחזור הביתה לבל תזמין לו משטרה - הכל לאוזניהם ועיניהם הבוכיות של הילדים.

 

מאותו היום, היא לא אפשרה לו לדבר עם הילדים, לפגוש אותם או לקיים עמם כל קשר, כשהיא אוחזת בהם כשבויים של ממש ועושה בהם שימוש ככלי מלחמה בו. י' ההמום והכאוב לא אמר נואש. הוא ניסה בכל דרך לגרום לד' לסור מדרכיה ואולם, בצער רב, ללא הצלחה. הוא הגיע לבית שוב ושוב ונתקל בדלת נעולה ואישה שמסרבת לפתוח אותה. הוא התקשר שוב ושוב לטלפון שברשותה ואולם, זכה לניתוקים או סתם חוסר מענה מצידה. גם מסרונים מתחננים שלו שביקשו לדבר או להתראות עם הילדים זכו לתגובות דוגמת: "אל תפריע לי", "אל תתקשר לכאן", "לא תקבל אותם" וכיו"ב היו אמירות שבשגרה. כך עברו להם ימים ושבועות ובלית ברירה הבין י' כי אין מנוס מפניה לקבלת ייעוץ משפטי דחוף. הוא הגיש בקשה לביהמ"ש במסגרת החוק החדש ליישוב סכסוכים ויחד עמה בקשה לסעד דחוף לראות לאלתר ובדחיפות את ילדיו. אלא שהפגישה הראשונה ביחידת הסיוע נקבעה לחודש וחצי לאחר מכן וגם מינוי דחוף שניתן ע"י בית המשפט במסגרת בקשתו הדחופה לפקידת סעד לסדרי דין לקבוע הסדרי שהות בינו לבין הילדים, התעכב בשל עומס עבודה ומחסור בכוח אדם במחלקת הרווחה.

בינתיים, הזמן חלף לו, האישה בשלה, סירבה לתת לו לראות את הילדים, והגדילה לעשות ובניכור הורי מזעזע שמיד יסופר עליו, העלילה עליו גם עלילת שווא כוזבת כאילו היה "אלים" כלפי הילדים, תוך שבכל הזמן הזה היא מנצלת את העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט.

 

גם ש' ו - א' היו נשואים במשך 20 שנה וגידלו יחד שלושה ילדים מקסימים במאמץ משותף. יום אחד חזרה א' לביתה מעבודתה כדי לגלות שש' הזמין חברת הובלות כדי להוציא את כל בגדיה אל מחוץ לבית, הרעיל את ילדיהם הגדולים כנגדה ושכעת היא עומדת בפני מציאות חדשה של להיות לבד, בלי בית וללא שני ילדיה הגדולים. ניכור והסתה אלה בהם פצח ש' הפך לימים לנתק של 7 שנים בין הילדים לאימם. במהלך כל אותן שנים, טרח ש' להרעיל את הילדים שאצלו בסיפורים אודות "מה עשתה לו אמא", לשתפם "בבגידותיה בו כל השנים", להרעילם בסיפורים אודות, "איך מעולם לא דאגה להם וכל מה שעניין אותה זה היא עצמה", "כיצד אלמלא הוא לא היו שורדים" ועוד כהנה וכהנה אמירות וכזבים. ש' התמיד בסיפורים אלו לאוזני הילדים, ללא כחל וסרק וללא מסננת או אחריות הורית בסיסית למעשיו. נזקי ההסתה והניכור ההורי המזעזע הנ"ל, לא איחרו לחלחל בילדים המסכנים הללו שלא ידעו מציאות אחרת.

 

על סיפורים עצובים אלו אנו שומעים יותר ויותר בהליכי גירושין. לעיתים, עולה רמת הניכור ההורי דרגה נוספת, ולאחר שההורה המנכר מונע קשר ומפגשים, הוא גם מעליל עלילות שווא כוזבות דוגמת אלימות או מעשים מגונים בקטינים. הכל על מנת למנוע את הקשר בינם לבין ההורה האחר! כך מוצא עצמו הורה נורמטיבי לחלוטין נאלץ לפתע להתמודד עם מציאות נוראית, ובמקרים הקיצוניים להוכיח ש"אין לו אחות". תופעה והתנהלות זו מקוממת כל פעם מחדש ואינה מתקבלת על הדעת בשום סדר גודל, שהרי כל ילד זקוק לאב ולאם שגידלו אותו משחר ילדותו ושאליהם הוא קשור והעובדה שהורים מתגרשים אינה מקנה כל זכות למי מההורים להסית, לנכר ולנתק את הילדים מההורה האחר ולמנוע אחריותו וזכותו הבסיסית שלו מול ילדיו.

 

אין ולא יכול להיות ספק, שיש להילחם ולגדוע תופעה מזעזעת זו עוד כשהיא בחיתוליה ובתחילת דרכה. ואולם, האם וכיצד מצליחים החוק ומערכת המשפט והגורמים הטיפוליים להילחם באלו ומתי? והאם הפתרונות הקיימים מספיקים בכל המקרים?

 

תסמונת הניכור ההורי ודרכי הטיפול בה:

תסמונת הניכור ההורי הקרויה באנגלית Parental Alienation Syndrome הועלתה אל השיח החברתי והמשפטי בשנת 1985 ע"י הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'ארד גרדנר. תסמונת זו אופיינית למצבים קיצוניים של סכסוכי משמורת וגירושין אשר בהם אחד ההורים יוצא למסע הסתה אינטנסיבי כנגד ההורה השני, עד שהילדים הופכים מתוכנתים על ידו ומסרבים לקשר עם ההורה המנוכר. פרופ' גרדנר תיאר רמות שונות של ניכור הורי - קלה, מתונה וחמורה. כך או כך, תיאר כיצד אצל הילד החווה תסמונת זו, מתפתח קונפליקט נאמנויות, בו הוא חש כי עליו לבחור בין אחד מהוריו והבחירה תהיה מושפעת, בין היתר, בתלות שלו בהורה השוהה במחיצתו זמן רב יותר. עם הזמן רואה הילד המנוכר באחד ההורים טוב מוחלט (בעקבות הסתתו המתמשכת) ובהורה השני רע מוחלט. אותם ילדים הנתונים לתסמונת ניכור מזעזעת זו מוגדרים כחטופים רגשית.

 

על פי המלומדים ברגמן וציטום, על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המנוכר וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר. רצונו של הילד הופך לרצונו של ההורה המסית, וככל שהניכור מתקבע בו, הילד בסיכון רגשי, התפתחותי ונפשי גבוה אשר עלול לגרום לו לעיתים רבות לנזקים בלתי הפיכים במערכות יחסים עתידיות בחייו וכמובן, לניתוק הקשר עם ההורה המנוכר.

 

מלומדים רבים דנו בתסמונת קשה זו ובדרכי הטיפול בה. כך למשל, המלומד הישראלי ד"ר דניאל גוטליב מציע התערבות אינטנסיבית של בתי המשפט, כגון קביעת דיונים לביקורת אחת לשבועיים. זאת, מתוך הנחה שעצם הצורך לדווח ישירות לבית המשפט ובתכיפות אינטנסיבית שכזו, ידרבנו את ההורה המנכר להקפיד על קיום הסדרי שהות עם ההורה האחר, בד בבד עם טיפול בעצמו. המלומד ריצ'ארד אוסטין הציע חבילה טיפולית של חמישה שלבים: אבחון מקצועי, מתן צווים חמורים על ידי ביהמ"ש, הטלת סנקציות כספיות ככל שאלו יופרו, אזהרות ולבסוף וכשכל אלו אינם מועילים, אף נטילת המשמורת או העברתה להורה האחר. עמדתו של גרדנר הייתה כי כאשר מדובר במקרים חמורים של תסמונת ניכור הורי, יש להוציא את הילד מחזקת ההורה המנכר מיידית ולהעבירו למשמורתו של ההורה המסורב/ המנוכר.

 

דומני כי הניסיון בליווי משפטי של תיקי גירושין בהם התפתחה תסמונת ניכור הורי, לימד כי טיפולים פסיכולוגיים בהורה המנכר, אבחונים פסיכודידקטיים ואחרים, אזהרות ויד רכה לא הספיקו למנוע תופעה קשה זו, עליה שומעים אנו יותר ויותר בתיקי גירושין. אין ולא יכול להיות ספק כי למימד הזמן חשיבות עליונה וככל שהוא עובר, ההסתה והניכור מתקבעים בקטין. כשתסמונת זו מתקבעת בהדרגה, קשה עד בלתי אפשרי ובלתי הפיך להחזיר את המצב לקדמותו. מה שכן הוכח בפסיקה השונה של בתי המשפט והסנקציות שננקטו שם, הוא שפעולות מידיות ודרסטיות, לרבות ירידה לכיסו של ההורה המנכר בקנסות כבדים ומשמעותיים בגין כל הפרה ומניעת קשר - מועילות ביותר.

 

מה בית המשפט אומר?

במהלך השנים אנו עדים יותר ויותר לפסיקות קשות וחריפות של בתי המשפט ובתי הדין כנגד תופעה זו - בין על דרך מינוי מומחים לבחינת מסוגלות הורית והתייחסות לתופעה חמורה זו אצל ההורה המנכר וסנקציות שמומלצות על ידם; על דרך של אי מתן משמורת להורה המנכר, ולו משמורת משותפת והותרת הילדים בידי ההורה המנוכר; בנטילת משמורת מההורה המנכר שקיבל משמורת במסגרת הסכם או פסק דין קודם. כמו כן, אנו עדים יותר ויותר לפסקי דין בהם נקנסו הורים מנכרים בקנסות כבדים בגין כל הפרה והפרה של הסדר שהות שנקבעו עם ההורה האחר, ואף הכרה ופסיקות בתביעות נזיקיות שהוגשו ע"י ההורה המנוכר בגין הנזקים שנגרמו לו עקב כך.

 

כך למשל : בע"א 245/87 ציין בית המשפט העליון כי הורים הגורמים להתנכרות של ילדים כנגד ההורה האחר, מסכנים את שלום הילדים, וכי עקרונית במצבים אלו פתרון של העברת משמורת הוא הפתרון. הגם שבמקרה זה החליט ביהמ"ש לקבל את ערעורה של האם, הציע ביהמ"ש העליון לאב לשקול פתיחת הליך של ביזיון בית המשפט נגד האם והציע לבית המשפט המחוזי לשקול עונש מאסר לאם כדרך לאכיפת החלטות על הסדרי ראיה שמנעה מהאב מלקיים עם ילדיו.

בתמ"ש 41/97 התייחס שוב בית המשפט לתופעה חמורה זו של הניכור ההורי, ולכך שרוב הדיונים בתיק שנדון לפניו היה סירובה של האם לאפשר לאב לפגוש את בתם והמניפולציות שנעשו על ידה כדי למנוע את המפגשים. עוד התייחס ביהמ"ש למאמצים הרבים שעשתה האם כדי שהסדרי השהות בין הקטינה לאביה לא יתקיימו, למרות ששום סכנה לא הייתה צפויה לילדה מאביה והיא גם לא פחדה ממנו כי אם דקלמה את מה שאמה ציפתה ממנה לדקלם. במקרה זה, קבע ביהמ"ש כי העברה מידית של הקטינה לאב תוך הרחקתה מהאם אולי קיצונית ואולם, היא היעילה ביותר ופותרת הרבה בעיות וכי אין ספק שהילדה במצב ניזוק, ויש לפעול באופן דרסטי לתיקון מצב זה.

 

ברוח דברים אלו התייחס ביהמ"ש לענייני משפחה לתסמונת הניכור ההורי בתמ"ש 89790/00 וקבע כי אם שמנעה מאב את ביקור ילדיו תשלם בגין כל הפרה של הסדרי ראיה שלו עמם סך של 300$.

כך או כך, רק מהסיפורים שסופרו לעיל, שהם סיפורים אמיתיים -  חרף פסיקות אלו שיש רק לברך עליהן, אני עדיין סבורה כי החוק וגורמי הטיפול אינם יודעים להתמודד עם תופעה זו כשהיא בראשיתה ובטרם יוגשו תביעות ויתנהלו הליכים משפטיים. כפי שציינתי, הורה מנכר, מרגע החלטתו להיפרד ולהתגרש - כבר אז מתחיל באותה תופעה מזעזעת. כחלק מכך, הוא מונע קשר טלפוני בין ההורה המנוכר לילדים, מונע מפגשים והלכה למעשה עשוי לעבור זמן רב עד שההורה המנוכר ייטול שירותים משפטיים, יגיש תביעותיו, יזכה לפגוש את פקידת הסעד שתמונה על ידי הערכאה השיפוטית ויזכה להחלטות ולפגוש את ילדיו. תביעה או בקשה מהירה ככל שתהא, תביא למינוי מומחים ופקידת סעד בטרם הכרעת בית המשפט או בית הדין. לדאבון הלב, העומס המוטל על פקידות הסעד לסדרי דין הינו בלתי נתפס ולפניהן רשימות המתנה ארוכות ביותר. הלכה למעשה לנוכח מצב אבסורדי זה, עד אשר תיכנס פקידת סעד לתמונה, עד אשר תפגוש את ההורים והילדים ועד אשר תגיש תסקיר לקבלת הכרעתו של בית המשפט או בית הדין הרבני בנושא המשמורת והסדרי הראיה, ייקח זמן רב - ומה בינתיים? מי ישיב לאב או לאם את כל הזמן האבוד שחלף ועובר לו, והוא או היא לא זוכים לראות או לדבר עם הקטינים בעטיו של ההורה האחר?! חמור מכך, בינתיים, בזמן שחולף, ההורה המנכר ממשיך בהסתה, בניכור ובנתק, מחריף את רמת קונפליקט הנאמנויות של הקטינים ואת שטיפות המוח, במטרה לייצר "עובדות בשטח" כשהנזק בהווה ובעתיד כבר שם.

 

אם יפנה האב או האם המנוכרים לפקידת סעד לפי חוק הנוער, הם מסתכנים בכך שייקחו להם את הילדים בכלל.

כך או כך, אני ממליצה למי מכם שחווה או חווה כעת ניכור הורי שכזה, לפעול בדחיפות ובמהרה לקבלת ייצוג משפטי ולהגשת תביעות ובקשות, ולא לשקוט ולא להתמהמה, ולדרוש החלטות דחופות. אכן לעיתים המצב מייאש, בלתי נתפס ונראה כחלום בלהות שתיכף מתעוררים ממנו - אך אסור להרים ידיים.

 

***הכותבת שרון איינהורן אפרתי הינה עו"ד, נוטריון ומגשרת מוסמכת, המתמחה בדיני מעמד אישי ומשפחה, ירושות וצוואות, דיני הוצאה לפועל ופשיטות רגל