הורים, אל תחכו שבית הספר יעשה את העבודה לבדו

לפני כמה שנים באחד מהביקורים שלי ברחובות , העיר בה גדלתי, נסעתי עם הרכב ליד התיכון שבו למדתי. שניים משלושת ילדיי היו איתי (עומר בכורי היה אז בן 6 טרום כיתה א' ויונתן בן 4). ברגע התמלאתי מחשבות שגרמו לי  להיזכר בהתרגשות בימים העליזים אז בתיכון , הצעתי לילדים שניכנס פנימה שאראה להם איך נראה בית ספר. הילדים שלי שאז היו צעירים טרום בית ספר ולא ראו אחד כזה מעולם התלהבו מאד ואני שמחתי יחד איתם.

הילדים נתנו לי כל אחד יד והרגישו את ההתלהבות שלי, צעדנו יחד פנימה. בהתרגשות פתחתי את הדלת שמובילה לבניין המרכזי בו למדנו וכשפגשתי בקירות אותם הכרתי כל כך טוב נדהמתי לגלות ששום דבר לא השתנה. כלום. נאדה. ממש כלום.  תמונות המחזור שקישטו את הקירות היו ממקומות *בדיוק* באותו מקום, סדר השולחנות והכיסאות בכיתה נותר כאילו אנחנו ארבעת האחרונים שעזבו ממש לפני רגע ...ואנחנו עזבנו כבר לפני 20 שנה!

הפנים הנרגשות שלי התחלפו בפני תדהמה, באמת תדהמה. מצד אחד זה המקום שהכי מוכר לי בעולם ומצד שני לא מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה השתנה סביבנו וכל כך הרבה השתנה בנו ובחיים שלנו ובבית הספר הכל נותר ממש אותו הדבר- איך זה יכול להיות?

עומר, בכורי, שואל אותי למה אין ציורים על הקירות בבית הספר? אני עונה לו את התשובה הראשונה שעולה לי. "זה תיכון, בית ספר של גדולים",  וחושבת לעצמי, באמת? מהרגע שאנחנו גדולים הצבע אמור להעלם מהחיים שלנו? זה נשמע לו לא הגיוני, והאמת שגם לי.

פתאום אני מרגישה גם קצת בושה ומבוכה. לא מאמינה שככה נראה בית ספר.  באמת. כל כך אפור ומשעמם, חסר יצירתיות ומעוף, כל כך לא דומה לעולם שבחוץ, נראה כאילו מישהו עצר את הזמן מלכת וזה מראה מאד עצוב.

איזו אלטרנטיבה יש לנו ההורים?

החוויה הזו אינה זרה להורים. כל הורה שילדו מתחיל ללמוד בבית הספר הממלכתי "הרגיל" כחלק ממערכת החינוך ה"רגילה", המערכת שלנו , הקיימת, שכולנו תוצר שלה, שולח את ילדו לימי הלימודים כשליבו מלא בתקווה ובחשש. תקווה שהמערכת טובה, ששינוי אכן מתרחש, שנגיע שוב לבית הספר ונמצא אותו מתפתח ומתקדם, תקווה שילדינו יפגשו אנשים טובים שעוסקים במלאכת החינוך ויתרמו להם (ויש הרבה כאלה), תקווה שיש מי שעמלים יומיום להיות מעודכנים לעולם החדש שבחוץ, שיודעים את מלאכת החינוך ומוכנים עבורה לייצר בסיס רחב ואיתן, תקווה שיש את המשאבים המתאימים כדי לשנות מתודות, לשנות אווירה וליצור מדי יום  בית ספר ומערכת חינוכית שמתאימה לחיים, לתא המשפחתי ולשוק העבודה הנוכחיים והעתידיים.

לצד זה חי כל העת גם החשש. החשש שמא כלום בעצם לא משתנה במהות. לא בסמנטיקה. שמה מה שמוצב במרכז אינו העיקר אלא התפל, ציונים ומבחנים מקבלים את קדמת הבמה, מדדים לא חשובים שלא אומרים דבר על הילד שלנו, למידה פאסיבית, כל אלו  ממשיכים להיות הבסיס של דרכי הלימוד בזמן שהעולם המשתנה במהירות מזמן הבין שהלמידה הכי טובה הא דרך חוויה ופעילויות, חוזקות ועבודת צוות משותפת. חשש שמא אולי מה שיש כבר לא מספיק טוב, אבל איזו אלטרנטיבה יש לנו שואלים יותר מדי הורים?

אז נכון, יש עוד כברת דרך ארוכה ללכת, שינוי מערכתי לוקח שנים רבות לעשות , זה תהליך והוא לוקח זמן. הרבה זמן. במערכת יש אנשים טובים שרוצים לשנות, יש כבר מומחים רבים ואני ביניהם שמציעים תוכניות חדשות לבקרים, שיוזמים פרויקטים  והשינוי בוא יבוא.

אבל עד אז, כהורים, אל תחכו שבית הספר יעשה את העבודה לבדו, כל הורה בביתו יכול לעשות המון כדי להשפיע על חינוך ילדיו ולהפוך להיות תומך הלמידה הכי משמעותי לילדים שלו במערכת הקיימת. איך? הנה כמה כללים פשוטים:

1. תהיו מנטורים - יש לכם תפקיד אדיר כהורים והוא להוביל את הדרך, להנהיג אותה. אל תשאירו את ההליכה בדרך החינוך ליד המקרה או המורה או כל אחד אחר. שבו עם עצמכם ותחשבו מה חשוב לכם להעניק לילדים שלכם? ערכים, תפיסת עולם, כלים לחשוב, כלים לבחור, מה אתם רוצים ללמד אותם , מה מניסיון החיים שלכם וממי ומה שאתם אתם רוצים לתת להם. תחשבו טוב מה חשוב יותר ומה פחות ובהתאם לערכים שלכם תתנהלו.

2. תתעניינו בהם באמת -  שבו איתם ותתעניינו בלימודים שלהם ובחייהם החברתיים בבית הספר מכל הלב. לא "על הדרך",  לא ממקום שופט, או מבקר. לא ממקום של לחץ על ציונים או הישגים כאלה ואחרים. ממקום אמיתי של הורה שרוצה להיות שם עבור הילד שלו. אני יודעת, זה דורש תכנון וזמן כי אנחנו עסוקים במיליון דברים אבל נשבעת לכם שבהורות הדרך הארוכה היא הדרך הכי קצרה. באחריות. שיחה כזו , כשהיא נעשית באווירה טובה (על כוס שוקו) יכולה לגלות לכם עולמות שלמים שנמצאים בליבו של הילד שלכם. חלון ההצצה הזה שיכול להיפתח עבורכם יעזור לכם לתמוך ולעודד את הילד שלכם בתהליך הלמידה שלו בצורה מדויקת יותר עבורו.

3. הציונים הם לא הכי חשובים - אני יודעת ששמעתם את זה עשרות פעמים ויש מצב שמהר קפצה לראשכם המחשבה הבאה: "לי הציונים לא חשובים אבל בבית הספר מודדים אותו לפי זה וכל היום מדווחים לי מה הוא עשה או לא עשה, אז מה אני אמורה לעשות? לתת לו להידרדר?" . אז לא, לא ניתן לילד להידרדר אבל הוא גם לא מידרדר כל כך מהר. לוקחים רגע אוויר ונזכרים בכל המקומות שבהם הילד שלנו רצה משהו והצליח להשיג אותו ואז מבינים שיש לו את מה שצריך בשביל להשקיע במשהו ולהצליח לגרום לו לקרות. תשאלו את הילדים למה הם זקוקים מכם ולא תאמינו איזה תשובות תזכו לקבל מהם, זה יקל עליכם כל כך וזה יהיה כל כך מדויק ועוזר עבורם.

תזכרו שלפני ציונים טובים צריכה להיות למידה וקודם ללמידה חייבים להתקיים עניין ומוטיבציה , ועוד לפני כל אלו צריכים להיות יחסים טובים ואווירה מעודדת ומעניקה בבית. אז כל פעם שקשה עם הלימודים עצמם, תשקיעו ביחסים ובקשר ותראו איך גם שיעורי הבית והציונים משתפרים. שווה לכם לנסות את זה בבית.

4. תהיו דמות מיטיבה ומעודדת לילדים שלכם ללא תנאי –זה מה שבונה את הדימוי העצמי שלהם ותחושת הערך וכשאלו מלאים הילדים שלכם יוכלו לכל אתגר בדרך. גם לילדים שהכי קשה להם יש את כל מה שצריך בשביל להתמודד , להתקדם ולהצליח, הם רק חייבים שיהיה שם מישהו (ההורה) שיראה להם את זה ויאמין בהם. התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים לאורך הדרך כולה הוא להיות דמות מיטיבה ומעודדת.

12 שנות לימוד הם חתיכת תקופת זמן שבה הילדים שלכם ילמדו המון, אבל לאו דווקא ממחברות וספרים אלא בעיקר מתוך היומיום על עצמם, על היכולות שלהם ועל מי ומה שהם ומה שיש בהם שיאפשר להם להתמודד עם אתגרי החיים. זה התוצר הכי משמעותי בסיומן של 12 שנות לימוד, והתפקיד ההורי הוא לוודא שהילד שלנו מסיים את השנים האלו כשבתיק הגב שלו יש הרבה מעבר לספרים, יש ידע על עצמו ודימוי עצמי חזק ומגובש שיאפשר לו לצאת מוכן לחיים.

את העבודה הזו אף מערכת חינוך לא יכולה לעשות בשבילנו! זו זכות שהוענקה להורים בלבד.

עדי הרפז היא בעלת M.A בייעוץ משפחתי, מדריכת הורים, מאמנת אישית ומשפחתית, יזמית בתחומי ההורות והמשפחה,  נשואה ואם ל-3 בנים.

לטור הקודם של עדי הרפז: מעבדות לחירות: הגרסה המשפחתית

לצפייה בסרט המלא על החינוך מתוך המערכת עם מיקי חיימוביץ'

איך באים הורים לעולם?

תשכחו ממערכת החינוך: אלו המקצועות שאתם חייבים ללמד את הילדים

מדיניות חדשה במיקרוסופט: חופשת לידה מורחבת בתשלום

בחן את עצמך: האם אתה הורה יצירתי