"שמי שי גולדן, ואני מאומץ"

מהו סעיף 24 לחוק האימוץ אתם שואלים?

זה די פשוט: זה סעיף בחוק שחוקק בשנות החמישים, שאוסר על מאומץ או מאמץ לדבר בגלוי על עובדת היותו מאומץ.

החוק הזה נועד להגן על חסיון האימוץ, אבל מה שהוא עשה בפועל זה לסתום את פיותיהם של אלפי מאומצים, לאורך השנים. אלפי ילדים, שהפכו למבוגרים, שבסך הכל רצו לספר ולשתף ולומר לעולם שהם מאומצים, שיש להם סיפור לספר, סיפור קשה, מורכב, עצוב. אבל העונש על סיפור הסיפור הזה היה חצי שנת מאסר. אתם מבינים? לשבת בבית קפה ולספר לשני חברים שאתה ילד מאומץ או הורה מאומץ, הוא עדיין, עד שהחוק יעבור במליאה, עבירה על החוק שבצידה מאסר.

ונמאס לנו, נמאס לנו לשתוק. מותר לנו לדבר על החיים שלנו, על הכאבים שלנו, על הסיפור הפרטי שלנו. בבתי קפה, וברשתות חברתיות, ובכל מקום. אז עבורנו ההחלטה של כנסת ישראל מהשבוע היא לא פחות מהיסטורית, כי היא משחררת אותנו, עשרת אלפים איש בסך הכל, מהכלא הארור שהמדינה הכניסה אותנו בכח לתוכו.

האמת, המאבק הזה התחיל בפייסבוק, וניהלו אותו מאומצים, תוך נטילת סיכון ועבירה על החוק. משם הוא זלג לתקשורת והגיע לאוזני הפוליטיקאים, שהתיישרו ועשו את המעשה הנכון. חברות הכנסת יעל גרמן ויפעת שאשא ביטון הרימו את הכפפה, ואיתן חבר הכנסת אורן חזן. שלושה חברי כנסת שנלחמו עבור קהילה שאין לה שום כח פוליטי ושהייתה במחשכים עשרות שנים. שלושה ח״כים שעשו את המעשה הנכון רק בגלל שהוא נכון. אז כבוד להם והערכה. מכולנו בקהילת האימוץ.

כבוד והערכה גם לעורכת הדין שירן בן דויד עוזרי, שייצגה אותנו בוועדות הכנסת והפכה את מאבקה האישי למאבק של קהילה שלמה. אני יודע שזה כמעט לא נוגע לחייכם, צופים יקרים, אבל לחיינו, המאומצים, זה נוגע הרבה. עבורנו נפל דבר בישראל. לא עוד חיים במחשכים ואישורים מיועצים משפטיים ומבתי משפט. מאד בקרוב אני אוכל לעמוד מול כולכם ולומר ״שמי שי, ואני מאומץ״. ולא אעבור על החוק.