מתי הפסקנו לקוות שיהיה כאן יותר טוב?

בואו נדבר על היכל הזיכרון שנחנך ביום ראשון. במהלך היום הזה, תפסה אותי ורבים אחרים תמונה אחת מזעזעת וקשה לעיכול. קיר הזיכרון שלצדו צולמו אלו שקוראים לעצמם האחראים על ההנהגה של המדינה. קיר חדש, עליו מונצחים 23,544 הנופלים ולצדם קיר לבנים ריקות שמחכות לשמות שעומדים להיחקק עליהם לנצח. לבנים שמחכות לשמות הנופלים העתידיים.

רגע אחרי שהמדינה הצעירה הזאת חוגגת 69, חובה עלינו להבין את חומרת הקיר הריק. להסתכל רגע קדימה ולהבין שיש מי שרואה כאן את העתיד שלנו מאוד בבירור. יש מי שכבר ציווה לנו מוות בחייו. יש מי שמקבל את זה שיהיו כאן עוד הרבה נופלים ועוד הרבה משפחות שכולות שימשיכו לזעוק בקול גדול, אל מול שתיקה זחוחה ולא מתנצלת.

כן, הקיר הזה קשה לעיכול כי הקיר הזה מסמל שיש מי שחושב על המוות במקום על השגרה. שיש מי שמקבל כאן את המוות בתור שגרה שבמוקדם או במאוחר גם תגיע. אין דבר יותר בטוח מהמוות אומרים, ואף אחד לא חי לנצח. זה ברור לכולנו. אבל מתי הפסקנו לקוות שיהיה כאן יותר טוב? מתי שכחו כאן שאין נחמה לאב ואם שקוברים את הילדים שלהם? מתי ההנהגה שלנו שכחה להנהיג? ומתי זה קרה שהתחלנו לתכנן את המוות ולא את החיים?

אנחנו זקוקים להנהגה. אנחנו משוועים למישהו שיאחד אותנו. אנחנו רוצים שמישהו יגיד לנו שזה בסדר גמור שאנחנו לא מסכימים אחד עם השני. שמישהו יגיד שזה ממש לא בסדר לקרוא למישהו בוגד כי הוא לא מסכים איתך. אנחנו רוצים שהמנהיג יקום ויגיד שעל משפחות שכולות לא יורקים, לא מקללים ובטח לא קוראים להם שקרנים. אנחנו רוצים להפסיק להקים אנדרטאות למתים ולהתחיל לבנות חיים לחיים. אז לאלו שקוראים לעצמם מנהיגים, ביום הזיכרון הבא, כשאתם עומדים מול קיר הזיכרון תסתכלו על השמות ותזכרו כי במותם הם לא ציוו לנו את המוות הבא, הם ציוו לנו חיים.