למה צריך תמריצים כספיים כדי להיות עיוור לצבע עור?
היוזמה של משרד הכלכלה להקצות מענקים והלוואות ליוצאי אתיופה היא מבורכת, אבל איך ב-2017 צריך תמריץ כספי כדי פשוט לא להיות גזען?
משרד הכלכלה הודיע כי יקצה הלוואות ומענקים ב־26 מיליון שקל ליוצאי אתיופיה, במטרה לשלב אותם בעולם היזמות העסקית ובהיי־טק ויעניק תמריצים לעסקים בתחום ההייטק שיצרפו עובדים אתיופים לשורותיהם. אין ספק, יוזמה מבורכת וחשובה מאין כמותה, אבל באותה נשימה אני לא יכולה שלא להרגיש צביטה קטנה כשאני רואה את הידיעה היום בעיתון. למה? כי מה שעולה כאן בין השורות זו מראה שאנחנו בחברה הישראלית לא יכולים להתגאות בה.
לא פעם דיברנו על מחאת יוצאי אתיופיה. וכמו בכל דבר כאן במדינה, יש יומיים באזז תקשורתי על אירועים כאלו ואחרים והנושא יורד מסדר היום בדיוק כמו שעלה.
חברת הכנסת לשעבר, פנינה תמנו שאטה, אמרה לי פעם ש״ערבי ואתיופי במדינה יכולים להזדהות אחד עם כאבו של השני, אבל יש הבדל אחד מהותי בינינו, כשאני נכנסת לחדר אותי רואים, אני נכנסת עם כרטיס ביקור״. המשפט הזה היה כמו סטירה מצלצלת בפנים.
ולא, לא ברור לי איך יכול להיות שבישראל היהודית והדמוקרטית, עם דגש על היהודית, אנשים מרשים לעצמם להפלות אדם בגלל צבע העור שלו. לא ברור לי איך יכול להיות שילד אתיופי לא מתקבל לבית ספר בגלל צבע העור שלו, לא ברור לי איך מוהל אומר כי בשרו של תינוק אתיופי הוא בשר תותחים, לא ברור לי איך אמהות בגן ילדים לא רוצות שגננת אתיופית תטפל בבן שלהם. הגזענות הזאת ממש לא ברורה לי!
אפליה מתקנת נדרשת במצב הזה, אבל אל לנו לשכוח שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו שאלות קשות. כי אלה הם פנינו. שאף אחד לא יעז לתת לעצמו הנחות בעניין הזה ויגיד שזה לא רק בישראל, שהגזענות חוגגת בעולם כולו. ולא, זאת לא התייפייפות. מי שרוצה להתהדר בדמוקרטיות וביהדותה של המדינה, לא יכול לשכוח את ההיסטוריה שלה ושלו עצמו.
בימים שבהם צלבי קרס מרוססים על קברי יהודים בארצות הברית, יש שאלה אחת שצריכה להישאל: איך זה יכול להיות שב-2017 צריך כאן תמריצים כספיים כדי להיות עיוור לצבע עורו של בן אדם.
