מועדון המוות: האנשים שנפגשים כדי לדבר על סוף חייהם

תחת הכותרת של "קפה מוות" מתרחש פה אצלנו, מתחת לאף, מיזם חברתי ניסיוני שהופך לטרנד של ממש. קבוצת אנשים נפגשת אחת לשבועיים בסלון בית, לא כדי לשמוע הרצאה או לקשקש על הילדים והמצב אלא במטרה אחת: לדבר על המוות. המפגשים האלו, גם בעידן זום-קורונה, אינם עצובים או מורבידיים כפי שהיה ניתן לשער, ועולים מהם לא פעם גם קולות צחוק לצד דמע.

מהו "קפה מוות"? הוא שיחה חדשה ומרתקת על מוות בצורה שאף פעם לא העזנו לדבר עליו. המיזם החברתי הזה, וולנטרי לחלוטין יש לציין, נוסד בלונדון בשנת 2011 בידי ג'ון אנדרווד וסו ברסקי ריד, והיום הוא נפוץ במיוחד במדינות אירופה, צפון ארה"ב ואוסטרליה. קבוצות של "קפה מוות" פועלות היום ברחבי העולם בלמעלה משבעים מדינות שונות.

עוד בנושא:

"החלום שלי להיות שחקן כדורגל בליגה הכי טובה בעולם"

כך נמלט יואל לוי מהכת החרדית בגואטמלה

ילד הפלא של הכדורגל הישראלי

מאיר רוזנברג מתעסק בתחום הזה בהיבטים שונים. הוא מנחה את קפה המוות אחרי שנחשף לנושא הזה בעקבות קבוצה שהשתתף בה. ביומיום עובד ב"עלי שלכת", בית לוויות, עם משפחות ואנשים שנמצאים בסוף החיים או כאלה שרוצים להתכונן. "אבא שלי נרצח בפיגוע קו 405 בדרך לירושלים, כשהייתי בן 22", מספר רוזנברג. "רק ערב קודם יצאנו כל המשפחה לאכול ביחד. לא ידעתי שהחיבוק שלנו יהיה האחרון. חצי שנה לאחר האסון נהרג חברו הטוב בתאונת מסוקים. אחרי המוות של אבא, החיים של אמא שלי נשברו. משם בעצם התחיל מותה. היא סבלה הרבה מאוד שנים. לפני שלוש שנים החליטה לסיים את חייה בשוויץ, בזריקה.

"עברתי מפרידה מפתיעה ללא הכנה וללא הזדמנות להיפרד כאשר נרצח אבי ונעלם מחיי ברגע אחד, ועד לקיצוניות השנייה של שיחות ופרידה ארוכה מאמי. המנעד הזה גרם לי להבין שחשוב להיות מוכן בכל רגע לאירוע מפתיע של מוות פתאומי, ומצד שני להיות מוכן גם לאפשרות של הידרדרות איטית אל הסוף. למדתי שזה יכול לקרות בכל רגע, לי או למי מיקירי, ומכך כל רגע מקבל משמעות וכל פרידה יכולה להיות הפרידה האחרונה".