למה אתם כל כך ערלי לב כשזה מגיע למוסלמים?
ביום שישי נרצחו יותר מ-300 מתפללים מוסלמים במסגד במצרים - אבל זה לא הזיז לכם
ביום שישי נרצחו יותר מ-300 מתפללים מוסלמים במסגד במצרים - אבל זה לא הזיז לכם
אתם יודעים שזה לא הזיז לכם כי אתם חיים במקום קטן שנקרא פייסבוק. ושם, בפייסבוק, כשקורה אסון, ההזדהות הטקסית האוטומטית מורגשת מיד
כשיש טבח במועדון גייז באורלנדו - כולם צובעים את תמונת הפרופיל בצבעי דגל הגאווה.
כאן כשהוא מזכיר שכולם צובעים, לשים על הראש שלו את תמונת הפרופיל שלו שמצורפת למייל, צבועה בצבעי הגאווה
כשיש פיגוע במועדון הבאטאקלאן בפריז, כולם פתאום יודעים לצייץ כמה מילים בצרפתית - ז׳ה סווי פה, ז׳ה סווי שם
כאן כשהוא מזכיר שכולם צובעים, לשים על הראש שלו את תמונת הפרופיל שלו שמצורפת למייל, צבועה בצבעי דגל צרפת
כשהטרור פוגע בסמלים של העולם הליברלי ובמקומות שפועם בהם לב תרבות המערב, בעיקר בארצות הברית ובמדינות אירופה, קל לנו להזדהות מבפנים ולהחצין את הכאב
אבל כשזה קורה למוסלמים במסגד, פתאום שותקים כולם, ממשיכים כרגיל, משאירים את תמונת הפרופיל יפה ונקייה, בלי פילטר
יכול להיות שזה עניין אסתטי: העיט המוזהב במרכז דגל מצרי לא ישב טוב על תמונת הפרופיל בפייסבוק
אבל יכול להיות שלמדנו לרחם רק על מי שדומה לנו - האמריקאי שרוקד במועדון או הצרפתי שהולך למופע רוקנרול. אבל כשקורה משהו לערבים, לא נעים לומר, כואב לכם פחות.
הפליטים בסוריה וקורבנות הטרור במצרים הם קרובים אליכם גאוגרפית, אבל רחוקים כל כך מהלב שלכם
עוד בדיבור:
אודי מזכיר לנו מה המשמעות האמיתית של כ"ט בנובמבר