"מי שלא מבין מה יש לדרוזים להיעלב, שינסה להבין, זה המינימום המתבקש"

מכירים שאתם עושים או אומרים משהו וחבר או אדם קרוב או הבן/בת זוג נפגעים? והם אומרים לך: ״שתדע שמאד פגעת בי במה שעשית או אמרת״. ואתם לא מבינים למה הוא נעלב. פשוט לא מצליחים להבין. זו סיטואציה אנושית די שכיחה בין בני אדם.

יש בערך שלוש גישות להתמודד עם הסיטואציה הזאת, למיטב הבנתי:

הראשונה - לומר לו: ״שמע, ממש לא התכוונתי לפגוע בך. אתה יקר לי מאד. קבל נא את סליחתי״.

הגישה השניה - לומר לו את המשפט הזה ולהגדיל ולהוסיף - ״אני חוזר בי מדבריי ואתקן את התנהגותי. אין לי שום רצון לפגוע בך. אתה מאד יקר לי״.

והשלישית, להגיד לו: ״אין לי מושג למה נעלבת. באמת שאין לי מושג. אבל זו בעיה שלך. תתמודד. ואם תתבכיין יותר מדי על זה אני אבקש ממך לצאת מהחדר כי אין לי ראש לקיטורים שלך. תתמודד. זה אני וזה מה יש״.

מה התגובה האנושית שהייתם נוהגים בה? וכיצד הייתם רוצים אתם שינהגו בכם? נכון שמסלול 1 או 2? נשמע לי הגיוני. די בסיסי בין אדם לחברו. אלמנטרי ממש.

אז התגובה של המגיבים אצלי וגם של המון אנשים בישראל לעלבון של הדרוזים בגין חוק הלאום - היא סעיף 3.

ומי שפשוט לא מבין מה יש לדרוזים להיעלב, שינסה להבין. שישאל חבר דרוזי, שיקרא. שינסה להיכנס לנעליהם. וגם אם הוא לא מצליח להבין, אחרי כל זה, לפחות שיגלה רגישות לעובדה שקבוצת אנשים שמאד יקרה לנו נפגעה מאתנו. המינימום המתבקש הוא לבקש סליחה. סליחה משותפים ואחים. אחים נאמנים ויקרים. די בסיסי בין אדם לחברו. אבל נדמה שבישראל של ימינו אפילו חיבוק או מילה טובה לחבר ובעל ברית שנעלב מאתנו היא דרישה מוגזמת. עד כדי כך גס ליבנו. עד כדי כך אנחנו רדופים. עד כדי כך מתבוססים בצדק שלנו ועיוורים לכל אדם שהוא לא אנחנו. עד לשפל האנושי והחברתי הזה הגענו. עצוב.