תודה שקראתם לי אנטישמית

אני עד המרפקים בבלילת קניידלעך ללא גלוטן שהמצאתי ואין לי מושג אם תעבוד כשידיד יקר, דתי וציוני, מתקשר לספר לי שמכר משותף כינה אותי אנטישמית.

הדופק שלי עולה. כי זה בערך כאילו היינו באיזה תנועת נוער והוא לקח אותי לצד ואמר לי ״תקשיבי כל החבר'ה אומרים עליך שאת שרמוטה״.

המצב הוא כזה: השיח בישראל מקוטב לחלוטין, ובתוך הקיטוב הזה יש את מה שמותר לומר ויש את מה שלא.

ומי קובע מה מותר? בעלי העליונות המוסרית כמובן! הלאומנות הדתית, האליטה של כהני המוסר. גם עובדי השם, גם תורמים לחברה. גם יפים וגם אופים.

וכך למדתי על בשרי, שלקרוא לי אנטישמית מותר. מותר לומר את זה בין חברים, מותר לחזור על זה בטלפון, פשוט מותר. זה לא נתפס כטאבו כי זה מזמן לא טאבו. והסיפור על איך רצחו את הוריו של סבי בפוגרום כשהוא תינוק בעריסה לא נחשב. כי פג עליו התוקף. אנטישמיות לא נקבעת לפי מורשת אלא כמו אונס קבוצתי - כאן ועכשיו.

למה אני אנטישמית? כי העזתי לכתוב בפייסבוק (שומו שמיים) את המציאות הרגשית שלי כישראלית, כאמא, כחילונית, כשמאלנית. (שכל מילה תופיע לבד)

מציאות של דיכוי וכפייה והדרה בה אני נלחמת כל יום לשמור על גאווה ותקווה. והכי גרוע, בכתיבה שלי העזתי להשתמש גם בדימויים מיניים, גם במיתולוגיה יוונית וגם במאמרים אקדמיים מובילים. אצלנו במדינת בני עקיבא ככה לא מדברים.

אם היה אפשר לקרוא ליצחק רבין אנטישמי, נאצי, בוגד, דין רודף, ואז לרצוח אותו

אז אפשר לקרוא לי שרמוטה, סליחה- אנטישמית, לפרצופי ובלי למצמץ

אז תודה שקראתם לי אנטישמית. בלי סטירת הלחי ואגרוף לרחם האלו, לא הייתי מרגישה שוב את מה שהרגשתי באותו רביעי לנובמבר. ואני זוכרת, זוכרת את הסיוט, את הבאנליזציה של האלימות ואת שתיקתכם הרועמת מעל 20 שנה של צקצקנות ועליונות.

אין ״אחדות״ בלי אחריות! דברו איתי על להיות מנומסת אחרי שתתנצלו