הפצועה בפיגוע בי-ם: "רציתי לקום וראיתי שהרגליים שלי לא איתנו"
רון כהני משה בת ה-32, שנפצעה באורח בינוני בפיגוע הדריסה בערב יום הזיכרון, סיפרה בבית החולים: "ניסיתי לברוח ולא הספקתי. קיבלתי מכה והתגלגלתי שלוש או ארבע פעמים על הקרקע ונעצרתי בקיר שהיה מאחוריי". עוד היא הוסיפה: "בא לי שכל המצב המתוח והקושי הזה יסתיימו ויעלו על איזו דרך מלך ופשוט ירגיעו את כל הטירוף הזה שקורה פה"
רון כהני משה, האישה בת ה-32 שנפצעה בפיגוע הדריסה בירושלים בערב יום הזיכרון, שחזרה היום (שני) בבית החולים שערי צדק את שאירע: "חזרנו מירח דבש בתאילנד וחזרתי לעבודה כרגיל. אני עובדת בבניין צמוד למקום הפיגוע והלכתי להביא לי אוכל בשוק. עמדתי כרגיל במעבר חציה וחיכיתי שיהיה ירוק, ולידי היה גבר יחסית מבוגר. לפתע הגיח רכב ששעט לכיוון שלנו, שמעתי הרבה צעקות והוא פשוט התחיל להוריד אנשים בצומת".
עוד היא סיפרה: "האיש שלידי החליט שהוא בורח לכיוון מעבר החציה, ובדיעבד זו לא הייתה החלטה חכמה כי הוא נפגע קשה. אני החלטתי שאני בורחת או ימינה או שמאלה, איפה שיש ברזלים וגדר. תהיתי לעצמי בראש אם זה מישהו שחטף התקף לב או תאונה או פיגוע, אבל ראיתי שפשוט הוא מגיע ומוריד כל מי שעומד בדרכו והבנתי שזה פיגוע".
"ניסיתי לברוח ולא הספקתי. קיבלתי מכה והתגלגלתי שלוש או ארבע פעמים על הקרקע ונעצרתי בקיר שהיה מאחוריי. הבנתי שאני חיה ורציתי לקום אבל ראיתי שהרגליים שלי לא איתנו כל כך, אז התחלתי פשוט לצעוק ושמעתי יריות, ואז הפסקתי לצעוק. חשבתי שהוא הולך לצאת מהאוטו והוא יראה אותי ויהרוג אותי".
"אחרי שהבנתי שזה לא מחבל שיורה ומישהו אחר ניטרל אותו שלפתי את הטלפון מהכיס האחורי במכנסיים והתקשרתי לחברה שעובדת איתי, ידעתי שהיא הראשונה שתגיע לעזור, והיא הגיעה, התקשרה גם למנהלת שלנו, ואני בזמן הזה מעורפלת קצת עם כאב. הן באו עם הרבה אנשים שנתנו לי מים, ביקשו שאסתכל קדימה ולא על הרגליים שנשברו, ואז אני שומעת קול מוכר לידי ששואל אם אני בסדר. הרמתי את הראש ואני רואה את אח שלי הקטן עומד מעליי".
"היו ימים לא קלים, בעיקר הרבה כאבים, ומחכים לי שיקום ארוך ותהיות ושאלות של למה? הרבה פחד על הנפש של אחי הקטן שהיה צריך לראות אותי ככה, הוא בא כמו מלאך, שמעתי את הקול שלו ויכלתי לקחת נשימה ורגע לשחרר את השליטה ואת ההיסטריה, הוא היה איתי לאורך כל הדרך, גם באמבולנס הוא צעק לי שהוא פה איתי".
"יש לי שברים פתוחים ברגליים, שברים בברכיים ובגב, ואני בעיקר כאובה ומתוסכלת על המצב החדש. ממש לא עלה בדעתי שאני אהיה אי פעם במשהו כזה, לא עלה בדעתי שבצומת כזה עמוס שיש הרבה אנשים ושיפוצים אז בן אדם יבוא במהירות כזו מטורפת, אבל האינסטינקטים של מאיות השניה ניסיתי לברוח והוא הקדים אותי לצערי. אני ישבתי שם על הריצפה וזה הרגיש לי כמו נצח".
"די עם, פשוט די עם זה, זה מה שמלחמות עושות. מה כל הכאב הזה? רק עושה אנשים לפצועים בנפש ובגוף, ובא לי שכל המצב המתוח והקושי הזה יסתיימו ויעלו על איזו דרך מלך ופשוט ירגיעו את כל הטירוף הזה שקורה פה".
דן, אחיה של רון שעובד בשיטור העירוני בירושלים, סיפר: "היינו באזור יד לבנים בטקסים של יום הזיכרון, ואיך ששמענו בקשר שלנו שיש פיגוע לא חשבנו פעמיים, טסנו לשם כמה שיותר מהר, הגענו ממש בין הראשונים, רצינו לסגור זירות ולא לאפשר לאנשים להיכנס. ראיתי את הפצוע שאחותי סיפרה עליו ועוד בחורה שוכבת לידו. הסתכלתי שמאלה ובאמת ראיתי את רון יושבת ובדיוק מגיע אליה הפראמדיק. לא דמיינתי לרגע, אפילו החסרתי פעימה, קיבלתי שוק לרגע אבל הבנתי שאני חייב להתעשת ישר. הלכתי וניסיתי לדבר איתה, ראיתי שמטפלים בה ושמגיע אמבולנס, יצרתי קשר עם ההורים, סיפרתי לאמא ואז לאבא, ניסיתי להרגיע אותם כמה שאפשר".