"לא חשב לא להיות ראשון בהסתערות": סיפור נפילתו של אורן מלצר

בקיץ 1991 יצאה סיירת גבעתי לפעולה בלבנון. מלצר, שהיה אמור להיות המאסף, הסתער קדימה - ונהרג. ערב יום הזיכרון, חברי ילדותו ברוך קרא וישראל רוזנר יצאו למסע בעקבות המבצע ממנו לא שב

זמן צפייה: 32:07

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה תשפ"א: סגן אורן מלצר היה מפקד בסיירת גבעתי כשיצא עם חייליו לפעילות מבצעית בלבנון. בדרכם למשימה, נתקל הכוח בלוחמי חזבאללה. אורן, שהיה סגן מפקד הכוח, נהרג תוך כדי ההסתערות ואיתו גם אחד מפקודיו ומפקד הכוח. 30 שנה לאחר נפילתו, יצאו חברי ילדותו ועיתונאי חדשות 13 ברוך קרא וישראל רוזנר למסע בעקבות המבצע שבו נפל - וגילו סיפורים שלא הכירו על דברים שהתרחשו לפני ואחרי המבצע.

קרא ומלצר גדלו יחד בירושלים של שנות ה-70, "נוער ציוני דתי מבתים ליברליים ומתונים, שהיה עסוק גם באידיאלים - אבל גם בשטויות של גיל הנעורים", כפי שתיאר זאת קרא. השניים, שלרוב נקראו בנשימה אחת "אורן וברוכי", היו חניכים ומדריכים פעילים בשבט הצופים הדתיים "משואות" בעיר הבירה. הקשר המשיך גם הרבה אחרי שהתגייסו לצבא והפכו ללוחמים. "היינו מגיעים מהצבא, הולכים אחד לשני - ומנקרים", שיחזר קרא. "פשוט היינו נרדמים אחד על השני".

בקיץ 1991, קיבלה סיירת גבעתי משימה להציב מארב בעומק השטח, מעבר לקו האדום של מוצבי צה"ל וצד"ל, כדי לפגוע בבסיסי היציאה של חזבאללה באזור ג'זין. השם שנבחר למבצע הוא "סלע אדום", ומטרתו הייתה להציג את הזרוע הארוכה של צה"ל ולהפתיע את ארגון הטרור. במבצע, היה אורן כאמור סגנו של מפקד הכוח, יוסי גוילי, שבנדוקה זו החל לטפס מעלה."אמרתי לו, 'תגיד לי שהכול נקי ואנחנו נמשיך תנועה'", תיאר זאת האלוף (מיל'), איל אייזנברג, לשעבר מפקד הסיירת.

לכתבות נוספות בחדשות 13 >>

"ספרו לי רסיס רסיס": כתב חדשות 13 על המאבק מול אגף השיקום

הרטמכ"ל בטקס יום הזיכרון: "משפחות שילמו מחיר כבד מנשוא"

המשפחות חוזרות לבית העלמין אחרי שבשנה שעברה זכרו מרחוק

חלל צה''ל אורן מלצר ז''ל שנפל בקרב
חלל צה''ל אורן מלצר ז''ל שנפל במהלך פעילות מבצעית

החיילים שלקחו חלק במבצע מתארים את תנאי השטח כקשים במיוחד. "היו סלעים מאוד גדולים, בולדרים, וזה היה ממש טיפוס בשביל צר", סיפר ניר נגד. "פתאום, שמענו קליק או משהו שאתה לא מצפה לשמוע באמצע הלילה החשוך בטבע", הוסיף דידי פריימן. "יוסי קלט שיש שם אנשים וצעק, 'נתקלנו! קדימה הסתער!'". כאן, החל ירי לעבר הכוח. "שמענו יריות", נזכר החובש משה בן סימון, "זו הפעם הראשונה שיורים עליי ממרחק של מטרים. אני זוכר שהייתי מאוד מופתע ולא רציתי להאמין שזה קורה".

"אני חושב שבשלב הזה הייתה באמת אי-בהירות לאן להסתער ואיפה נמצאים המחבלים", המשיך פריימן. "בינתיים אני שומע צעקות ויריות, 'יוסי נפצע!'", תיאר החובש. "אני מתחיל לטפל בו ואז אני מבין שמאחורי הסלע יש מחבלים, אז זרקתי רימון, יריתי קצת, חזרתי לטפל ביוסי. ואז, שמתי לב שליד סלע אחר, שוכב מישהו. ראיתי את אורן. הוא לא זז. הוא שכב בשקט, ואני זוכר שהנשמתי ותוך כדי אומר לעצמי, 'אלוהים, אני כנראה האדם האחרון בחיים שמניח את הפה שלי על הפה שלו'".

30 שנה עברו מאז, ועדיין אף אחד לא מבין איך זה שאורן, שהיה המאסף בכוח, הצליח להגיע לראש ולקבל כדור בלב. "אף אחד לא ראה את אורן קופץ שם בין הסלעים ומגיע ראשון. הוא היה אמור להיות מאחוריי. איך הוא הגיע לקדמת הכוח, להסתער יחד עם יוסי? לא ברור לי. זו תעלומה שאף אחד מאיתנו לא יודע להסביר אותה כי אף אחד לא הספיק לראות את אורן עושה את המהלך הזה".