הגבורה וההפקרה בנחל עוז: "53 נהרגו. מישהו צריך לתת את הדין"

"מתו לי 53 חברים וחברות. צריך לדעת מי אלה הגיבורים האלה, שכל המדינה תדע מה הם עשו. אבל גם שיידעו על המחדל, כי לי זה עלה בנפש. אני כבר לא חי את החיים שלפני. מי שצריך לתת את הדין – שיעשה זאת".

באותו בוקר, המפקדים במוצב נפגעו כשחתרו למגע, ולוחמים נלחמו בחירוף נפש כדי לבלום את המחבלים. התצפיתניות בחמ"ל פעלו בקור רוח והחיילים במיגוניות ניסו לחסל מחבלים - כשהם לא יודעים מה מתחולל עשרות מטרים מהם, בשאר חלקי הבסיס. מי ששפך אור על הכשלים שחשפו את גודל המחדל באותן שעות גורליות הם השורדים והשורדות במוצב נחל עוז, שהתייצבו מול המצלמות ותיארו בסיפורי הגבורה שלהם את מה שהתרחש שם - כשאף אחד לא בא.

התצפיתניות, "העיניים של הלוחמים", זיהו את ההכנות של חמאס לפלישה בחודשים שקדמו לה והתריעו שוב ושוב, אך בסוף השבוע של שמחת תורה הן לא העלו בדעתן שההתרחשות מעבר לגדר תהפוך לסיוט. ב-6 באוקטובר התקבלו התרעות על הפרות סדר על הגדר. הלוחמים, התצפיתניות ולוחמי יחידת "רוכב שמיים" שאחראים על הפעלת כלי טיס בלתי מאוישים הוקפצו - אך אז בוטלה משימתם והיום עבר ללא אירועים חריגים. שמעון מלכה, קשר מ"מ בגדוד 13 במוצב, סיפר: "הכול היה רגיל, שום דבר לא היה שונה. חצי מהפלוגה סגרה את השבת. היינו 36 לוחמים". קובי לוי, שריונר בגדוד 77, אמר: "ביום רגיל יש לנו עשרה טנקים של הפלוגה ועוד שני טנקים שמסופחים, אז 12 סך הכול. באותה שבת היינו שבעה טנקים".

ב-06:29 החלו המטחים לעבר ישראל והחיילים כבר הבינו שלא מדובר במטח שגרתי, אלא במשהו אחר: "בקשר התצפיתניות אמרו, 'יש מלא מחבלים פה, ומלא מחבלים פה. דרסנו אותם, עלינו עליהם כמה שאפשר. גם ירינו בדרך על המחבלים, כל מה שראינו בדרך רמסנו". התצפיתנית מאיה דסיאטניק הוסיפה: "ראינו את החדירה למוצב וספרנו את כמות האנשים. בערך 70 מחבלים בכניסה למוצב".

התצפיתניות שלא היו במשמרת שהו במיגונית לא רחוק מהחמ"ל, כשהן לבושות בפיג'מות וללא נשק. אליהן הצטרפו חובשות קרביות, לוחמות של האיסוף הקרבי, חיילת מחיל התקשוב וחמש לוחמות "רוכב שמיים" חמושות ב-M-16 - שתפסו חיפויים. הן מתחילות חילופי אש עם המחבלים - עד שאלה זרקו שלושה רימונים אל תוך המיגונית, וכשנגמר להן התחמושת, תשע מהן מצליחות לצאת מהמיגונית ולהגיע למגורים הסמוכים. רק שבע שרדו את הירי בין קירות הבטון ונשארו ישובות ליד גופות חברותיהן. במשך כשעה וחצי, כשהן מדממות, פצועות ואזוקות, הן מנסות לתקשר עם המחבלים - עד שנחטפו לעזה.

בינתיים, סמוך לכניסה של המוצב, ליד בלון התצפית שהתקלקל והונח על הקרקע במשך ימים, ניהלו חמישה לוחמים קרב עיקש בתוך מיגונית קטנה שבה נהרגו כולם. גם במיגונית הפלס"מ (פלוגה סיוע מנהלתי) נלחמו בעוז כ-20 חיילי מפקדה בשלושה נשקים בלבד. טדי זמור, לוחם בגדוד 13, תיאר את שהתרחש: "העמדנו אנשים שמנטלית יכולים לראות מראות קשים, שיסתכלו בחורים ושידווחו מה קורה מחוץ למיגונית שנהייה צעד אחד קדימה. נכנסים למיגונית שני חיילים מלאים בפיח שחור על הפנים ואחד מדמם, ואומרים לנו שהם כוח הטנק ושירו עליהם שלוש RPG והשביתו את הטנק. הם אומרים שיש עוד חייל שאמור להגיע ואנחנו שומעים אותו קורא, 'תעזרו לי, אני פצוע'.

"ברגע הראשון, כשהוצאתי את הרגל מהמיגונית, קיבלתי צרור כדורים שפגע לי חמישה סנטימטרים מעל לראש. הבנו שאי אפשר. אמרתי לחבר'ה שיתצפתו על הגופה, כי אני לא רוצה שיקרה מה שקרה להדר גולדין ושיחטפו אותה". בזמן שלוחמי השריון המשיכו להילחם בטנקים בסביבת המוצב, המחבלים השתלטו על המיגונית שבה הסתתרו לוחמים לא חמושים ומעטים הצליחו להימלט ממנה.

כמעט שש שעות חולפות מתחילת המתקפה על המוצב, והמחבלים מצליחים להצית את החמ"ל כשבתוכו יותר מ-20 חיילות וחיילים. דסיאטניק סיפרה איך הצליחה להימלט: "אני יודעת איפה השירותים, אני אמצא אותם, וזה מה שאני עושה. אני מגששת ומגיעה לשירותים, שמה רגל על הכיור וקופצת מהחלון. ראיתי מסביב לחמ"ל בטונדות וכמה חיילים שיצאו לפניי - כולל קציני מטה, אך אף אחת מהבנות. מישהו עזר לי לצאת מהחלון, כי נתקעתי. אחר כך פשוט חיכיתי".

אף תצפיתנית נוספת לא הצליחה להימלט מהחמ"ל הבוער. רק קציני מטה ולוחם שממתינים במעבר צר שבין הבטונדות עד להגעת החילוץ. הם לא יודעים על כל החברים והחברות שנפלו, הקרבות שנמשכים ועל מי שהסתתר לא רחוק מהם. באזור 15:00 הגיע החילוץ. מאי לנדאו, מפעילה ביחידת "רוכב שמיים", שיתפה: "כשחילצו אותנו אמרו לנו ללכת בשורה והובילו אותנו לכיוון המיגונית. ראיתי הרבה גופות של נשים וחיפשתי את חברה שלי לצוות. ראיתי אותה שם על הרצפה".

בין הכשלים המרכזיים של הלחימה במוצב בלט היעדר הדרג הפיקודי: לא היו מפקדים שיספקו תמונה רחבה וייתנו הוראות לחיילים בזירות השונות. החיילים עשו כל מה שיכלו מבלי שידעו מה קורה מסביבם ובאמצעות מעט מאוד תחמושת. גם תרחישי הקיצון והתרגולות של החיילים והחיילות עד 7 באוקטובר כללו חדירת מחבלים ממוקדת ובודדים ולא תרחיש ש יותר מ-215 פעילי טרור שמטרתם לכבוש את המוצב. לקח זמן עד שהבינו בצה"ל את עומק המחדל במוצב נחל עוז, ועברו 15 חודשים עד שהתפרסם התחקיר המבצעי - שעדיין לא מספק תשובות לכל השאלות של המשפחות השכולות, ושל החיילים והחיילות ששרדו באומץ את הקרב שייזכר לדורות.