11 דקות של תהלה: היכרות עם חברת הכנסת - שנאומה סחף את המדינה

כשתהלה פרידמן עלתה לדוכן הנואמים במשכן ודיברה מדם לבה - היא לא ציפתה שדבריה יזכו להד כה אדיר. כעת היא מדברת על החזון להמשך, גישור בין אוכלוסיות - ועל החלום להקים "ברית מתונים"

זמן צפייה: 11:56
כמעט אף פעם אנחנו לא מופתעים מנאומים של חברי כנסת במשכן. זה מתחיל בהשתלחות ממשיך בהתלהמות ומסתיים באלימות מילולית בדרך כלל. נאום הבכורה של חברת הכנסת תהלה פרידמן מכחול לבן לא כלל אף אחד מהדברים האלה - ודווקא בגלל זה הוא הצליח לשבור את הרשת, הביא למאות אלפי שיתופים ולמיליוני צפיות. כל כל הרבה דברים על סדר היום של הבניין הזה, אבל איכשהו במסדרונות הכנסת כולם דיברו השבוע על דבר אחד - הנאום של תהלה פרדימן, עד לפני רגע חברת כנסת שאף אחד לא באמת הכיר ובאחת הפכה לשם המדובר ביותר בכנסת ו-11 דקות שלמות שפשוט חרכו את הרשת. כאילו מדינה שלמה ישבה וחיכתה לדבר אחד, שמישהו יעלה על הבמה הזאת וידבר סוף-סוף בהיגיון - ומאז הלשכה שלה טובעת בתגובות. היא בת 44, נשואה לשופט בית משפט שלום ואם לחמישה ילדים. יש לה תואר שני במשפטים ורקורד ארוך של עשייה חברתית, בעיקר בעולמות של יצירת גשרים בין אוכלוסיות שונות. היא בכלל לא הייתה אמורה להיות בכנסת. מי שהיה המנטור הפוליטי שלה והביא אותה לכנסת, ובכן, דווקא הוא היום לא ממש מרוצה – יאיר לפיד, שלא התקשר לברכה על הנאום. אז פרידמן נכנסה לכנסת בזכות החוק הנורווגי שבמסגרתו שרים מתפטרים מהכנסת ומפנים את הכיסא לחבר הכנסת הבא בתור. פרידמן הייתה הבאה ברשימה ולמרות שיש עתיד התפצלה מכחול-לבן, היא החליטה בכל זאת להיכנס. לפיד, על פי מקורבים, הרגיש נבגד. כך או כך, בתוך ימים אחדים החלה לבעבע בה התחושה שהיא עשתה טעות. במשך שישה שבועות פרידמן ספגה את כל מה שיש לבניין הזה להציע עד שלא יכלה לשאת עוד ואז הגיע הנאום. "כאב לי", היא מספרת בדיעבד. "כאב, כי דיברתי על משהו שהוא לא משחק בעיניי. אני יכולה להגיד לך שזו לא הפעם הראשונה שיצא לי לבכות פה, אבל לא על הבמה. אני לא נאיבית, זה שדה פוליטי, אבל זה שאנחנו מתרגלים לכל מיני נורמות ציבוריות ולצאת נגדם זה להיות נאיבי ותמים - אז איך עוצרים אותן?". שאלה מצוינת, והיא בסוף זו שתלויה מעל לכל הסיפור של חברת הכנסת פרידמן, האם אפשר לנצח את השיטה? האם אפשר לכונן ברית של מתונים, כזאת שתקשור בין חברי הרשימה המשותפת לאנשי דגל התורה? פרידמן בלי ספק מנסה. את יום ראשון השבוע, למשל, היא בילתה בצעדת המחאה למיגור האלימות בחברה הערבית. "היה לי ברור שאני הולכת", היא מספרת. "יש תהום פעורה בכל מיני נושאים, אבל יש דברים שאפשר לעבוד עליהם יחד. זה מייצר משהו. זה מייצר אמון, זה מייצר חיבורים חוץ מזה שזה גם בסוף, אני לא עושה טובה. האלימות במגזר הערבי היא חלק מהחברה הישראלית, היא האחריות שלי גם כן". זה כנראה החלק הכי מורכב כאן, להבין שלמרות שמסביב כולם מתעקשים לנהוג אחרת, בין השחור המוחלט ללבן המוחלט יש הרבה אפור. בצהריים ישיבת עבודה עם חבר כנסת מהמשותפת שבחוץ קוראים לו "מחבל", בערב פגישה עם אב שכול. הימים והשבועות הקרובים יבהירו אם נאום הפתיחה של פרידמן היה גם נאום הסיום שלה במשכן. בינתיים נראה שהיא באה לעבוד. היא חברה בשבע ועדות שונות ועבודה, לא חסרה. יש גם הרבה ציפיות והן מגיעות מכל כיוון אפשרי. קשה לחשוב על חבר או חברת כנסת אחרים שפתחו את הקריירה שלהם בצ'ק שמן כזה שעכשיו צריך לפרוע. "אני מדברת עכשיו עם כל מיני אנשים שאני מעריכה את החשיבה שלהם וכל הזמן אני אומרת להם, נפתח איזה שער, יש איזו עת רצון, יש רגע. איך נכנסים לשער הזה? מה עושים איתו? איך מייצרים את הברית של המתונים הזאת? אני עוד לא יודעת, אבל אני יודעת שזה היעד, זה קיים בחברה הישראלית. צריך להגדיל את זה, צריך לחזק את זה, אבל זה שם".