המפץ הפוליטי הבא

בגדול, שנת 2017 עמודת להיות חתיכת שעמום ידוע מראש, אם כי מאד מרתק בפוליטיקה הישראלית. מה שהיה הוא שיהיה, אבל כנהוג: הצפוי יצליח להפתיע ולייצר התרגשות מדומה באופן התפתחותו ודרך ביטויו, אם כי - כאשר נפרוש לצד, אל המדרגות, ונספור שם את הכסף, נגלה ששום דבר לא השתנה.

הנחת היסוד האיתנה היא שאף אחד, כולל אף אחד, להוציא יאיר לפיד (וגם הוא היה מעדיף עיתוי נוח יותר), אינו מעוניין בבחירות. בחירות, אילו היו מתקיימות היום, היו מזיקות ופוגעות בכל המפלגות בכנסת, להוציא בלון הניסוי החברתי שהיא ״יש עתיד״. מפלגת השלטון, הליכוד, הייתה מאבדת מעט מכוחה. ליברמן היה, במקרה הטוב, שומר על שלו. בנט נע למעלה אולי במנדט-או שניים, הרבה פחות משאיפותיו. המחנה הציוני הייתה מתרסקת את שפל חסר תקדים. מרצ והחרדים והרשימה הערבית המאוחדת היו שומרים על כוחם וכחלון, כמעט ונשכחה מלב הבטחת הבחירות הקודמת, גם הוא היה נחבל בבחירות קרובות.

כך שניתן לראות בנקל שלאף אחד אין מה להרוויח מבחירות מוקדמות. ליברמן טרם הפסיק לבסס את מעמדו כמיינסטרים לגיטימי שפוזל אל הימין ואל המרכז ומרחיב את בסיס התמיכה בו. בנט רחוק מלהיות בפוזיציה מספקת לגזול מהליכוד את המנדטים שנתניהו גזל ממנו בבחירות האחרונות. לפיד טרם הסדיר מערכת יחסים טובה מספיק עם החרדים כדי להסתמך עליהם להרכבת קואליציה. החרדים נמצאים בממשלה וחולשים על תקציבים ועל מוקדי השפעה שלטוניים ופרלמנטרים, ואין להם אפילו לא סיבה טובה אחת לערער את הסטטוס קוו השלטוני. ונחזור ללפיד - הוא חסר עוד שם אחד או שניים גדולים כדי להרכיב רשימה שתקרוץ ימין ושמאל (אשכנזי או יעלון); ובכוחו הנוכחי, גם אם זה מתעצם בסקרים, הוא אמנם מבטל את המחנה הציוני, אבל רחוק מלהוות איום על נתניהו בהרכבת הקואליציה. כחלון חבול מנזקי כישלונו בהתמודדות עם משבר הדיור ועם האש שהוא סופג מגורמים רבים בציבור על ההבטחה שנכזבה; וכך שבאמת, אם למדנו משהו על כנסת ישראל, הוא שלעיתים נדירות גדול בה שיעור המתאבדים פוליטית מאלה חפצי החיים.

אז בחירות ארציות לא יהיו, להוציא תסריטי קיצון של הסתבכות נתניהו בחקירות, או של מחול שדים של בנט ושלו שיגרום לבנט לנקוט באסטרטגיית ״תמות נפשי עם פלישתים״. עשוי לקרות: אבל סביר מאד להניח שלא יקרה.

איפה כן יתקיימו בחירות? במחנה הציוני. שם יצטרכו להחליט אם לשים סוף לפארסת מנהיגותו של בוז׳י ולהחליפו בדמות בחירה יותר; או שמא, המחנאות הפנימית והזעיר פוליטיקה המפורסמת של המפלגה הזאת יוליכו אותה שוב לתוצאות בחירות שיחסלו סופית את מעמדה כאלטרנטיבה לשלטון ויידחקו אותה אל השוליים של הפוליטיקה הישראלית, לצד מרצ והרשימה הערבית. אהוד ברק הוא השם החם שנישא בפי כל, ונדמה שהוא מגשש את דרכו בחזרה למשחק, תוך בדיקת הלך הרוח הציבורי, לצד זה הפנים מפלגתי במחנה הציוני. נדמה כי הוא איבד את כל מוקדי הכח הפנימיים שלו במפלגה, כמו גם נעדר בעלי ברית של ממש, והסבירות שיצליח לזכות בראשות המפלגה - אפילו בפריימריז פתוחים - קלושים מאד. הוא זרע יותר מדי הרס וצבר יותר מדי אויבים. נדמה כי הסיפור שלו נגמר עוד לפני שהתחיל.

דמות מרתקת לבחינה היא גבי אשכנזי, שעשוי לנסות לחזור לחיים הפוליטיים אם ברשימה משותפת לו ולגורמים אחרים (גדעון סער, יעלון, רמון?), או שינסה להשתלט על מפלגת העבודה, או שיחבור ללפיד, שמצדו בוודאי יבטיח לו את כל המלכות כולה, להוציא המקום הראשון במפלגה. אבל העובדה שאשכנזי נמנע באופן מוחלט מהתבטאויות פוליטיות, כמו גם ממעט מאד במהלכים פוליטיים מאחורי הקלעים, עשויה ללמד שהוא לא שש לקפוץ אל המים. אפשר ולפיד יצטרך להסתפק ביעלון, או לחזות מהצד במפלגת מרכז חדשה (סער-יעלון) קמה עליו לכרסם בכוחו. לפיד נדמה כרגע במצב הטוב ביותר מבין כל המפלגות, אבל הוא עלול למצוא עצמו מול תרחישי אימה פוליטיים אם לא ישכיל להיות יצירתי וינוח על זרי הדפנה של הסקרים.

חזית מעניינת שתייצר גלים במערכת הפוליטית הפנימית היא הבחירות לתפקיד מזכ״ל ההסתדרות שצפויות השנה. שלי יחימוביץ לוטשת עיניה לתפקיד וגם איתן כבל בוחן את המהלכים שעומדים בפניו. מדובר במאחז פוליטי משמעותי בשמאל, ובהנחה שהמחנה הציוני לא צפוי להוות גורם של ממש בבחירות הבאות, השתלטות על מאחז שכזה צפויה להעניק למי מהשניים (גם עמיר פרץ משתעשע ברעיון לשוב לכור מחצבתו), עמדת זינוק נאה בבחירות הפנימיות שאחרי הבאות במפלגת העבודה.

כך או כך, התסריט של החלפת נתניהו לפני תום הקדנציה נדמה כרגע דמיוני עד הזוי; כמו גם - הפסדו בבחירות הבאות. מעמדו הציבורי איתן מאי פעם. כוחו אינו נחלש והוא אינו נסדק מהפרשיות שנקשרות בשמו. אם מותר להמר: נתניהו יהיה ראש ממשלת ישראל גם בבחירות הבאות, אם יחפוץ בכך. וכנראה שגם באלה שאחריהן.