"ההוראה היא למרוח זמן": בלוף הגיוס - והאסטרטגיה החרדית
כדי להבין את האסטרטגיה החרדית בכל מה שקשור לצה"ל ולמדינה, מספיק להקשיב לאריה דרעי מספר לפעיליו את האמת ואומר שאי אפשר לפתור את בעיית גיוס החרדים. "ההוראה של הרבנים היא להרוויח זמן", הוסיף, אחרי עשרות שנים שבהן המדינה מציגה כל דחייה כצעד בדרך לפתרון - וההנהגה החרדית משתמשת בה כדי להבטיח שהפתרון לא יגיע
כדי להבין את האסטרטגיה החרדית בכל מה שקשור לצה"ל ולמדינה - מספיק להקשיב לחצי הדקה שנחשפה אמש (שני) במהדורה המרכזית שבה אריה דרעי מספר לפעיליו את האמת. בכנס סגור במודיעין עילית הסביר יו"ר ש"ס לפעילי מפלגתו כי "אי אפשר לפתור את הבעיה" בהתייחסו לגיוס חרדים, והוסיף: "ההוראה של הרבנים היא להרוויח זמן".
מבחינת הציבור הישראלי, הבעיה היא החלוקה הבלתי שוויונית של הנטל הביטחוני והכלכלי. אבל מבחינת ההנהגה החרדית, הבעיה היא הדרישה לגייס אותם. וכשלא מסכימים על הגדרת הבעיה, אין שום דרך להתקדם לעבר הפיתרון. והרי לכם הזיקוק של דוקטרינת דחיית הקץ של החרדים. המטרה - למרוח את הזמן.
אז איך זה עובד? בשנת 2002, עם חקיקת חוק טל, הצדדים, כלומר המדינה והחרדים, "הסכימו" שיש צורך בגיוס חרדים. הוסכם גם שאי אפשר לעשות זאת בבת אחת. "צריך להתאים מסגרות, להכין את הציבור החרדי, לאפשר הסתגלות", אמרו אנשי הממסד החרדי לשופטי בג"ץ. זו טענה סבירה בהחלט, שינוי חברתי עמוק כל כך - אכן דורש זמן.
מכאן נקבעה "תקופת מעבר" שבה היקף הגיוס אמור היה לעלות בהדרגה יעדי גיוס שנתיים. המדינה הציגה הישג משום שנקבע מסלול לשינוי, והפוליטיקאים החרדים הציגו הישג אחר - האיום המיידי מעל "עולם התורה" הוסר.
כמובן שחוק טל הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. הוא לא גייס חרדים, ולא שילב אותם בכלכלה ובתעסוקה. משנכשל, בג"ץ פסל אותו. ואז מה קרה? נחקק חוק גיוס חדש ב-2014. גם הוא עם "יעדי גיוס", גם הוא עם "מכסות", גם הוא עם "תקופת הסתגלות" שלא הסתיימה מעולם - וגם הוא הושלך למגרסה. אף חרדי לא התגייס כתוצאה ממנו.
כלומר, מבחינת הרבנים החרדים - אין צורך שחוק יבטיח פטור מגיוס לנצח. די שיעניק הגנה לכמה שנים, ובסיומן יוחלף בהסדר או הארכה שיעניק הגנה לכמה שנים נוספות. ממילא כל חוק מוצג כזמני, ורצף הדחיות הזה מייצר קביעות שבסופה - אף חרדי לא מתגייס.
את ההבחנה הזו לא צריך להסיק רק מן התוצאות בשטח, מספיק לשמוע את המנהיגים והרבנים בקולם. בהקלטות שפורסמו בינואר הקודם, בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט עמלו על ניסוח חוק גיוס חדש "בהסכמת החרדים", הרב משה הלל הירש, ממנהיגי דגל התורה, הודה שאין רצון מצידם למלא את יעדי הגיוס, וכי גם אם החוק ייפול כעבור כמה שנים - הזמן שיושג בינתיים הוא הרווח. הרב דוב לנדו חזר שוב ושוב על התנגדותו לגיוס גם של צעירים חרדים שאינם לומדים בישיבות.
כאשר ההנהגה הרוחנית אומרת שהיא לא רוצה להגיע ליעד, קשה להציג את הזמן שהיא מבקשת מהמדינה כדרך להגיע אליו. מבחינתה, גם חוק שבג"ץ יפסול בעתיד יכול להיות שימושי מאוד בהווה כי הוא מפחית לחץ ומעניק מרחב נשימה עד לסיבוב הבא.
לעסקת דחיית הקץ שמובלת שנים רבות על ידי החרדים בהסכמת המדינה יש מחירים אדירים, כלכליים וביטחוניים. קצב הגידול של האוכלוסייה החרדית הוא אדיר, יותר מפי שניים מהממוצע הארצי הלא חרדי. היא הכפילה את מספרה תוך כמה שנים. תקופת ההמתנה הזו עולה למדינה ביוקר - ותעלה למדינה ביוקר.
כך, במשך עשרות שנים, המדינה מציגה כל דחייה כצעד בדרך לפתרון, וההנהגה החרדית משתמשת בה כדי להבטיח שהפתרון לא יגיע. את הזמן מרוויחים הרבנים, ואת המחיר משלמת קופת המדינה, הפרט החרדי, והמשרתים.