מי ישלוט בעזה? ישראל עדיין ביציע

על פי כל הסימנים, בלי הכרזות ובלי ויכוחים, ישראל החליטה לשתף פעולה עם המהלכים להחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה. השרים מרמאללה, יחד עם ראשי מנגנוני הביטחון עוברים בחופשיות דרך מעבר ארז, כך גם השגריר המצרי בתל אביב והגנרלים של המודיעין הכללי של המודיעין הכללי מקהיר. הממשלה, ובמיוחד נתניהו, ועד כה גם ליברמן שומרים שלא כהרגלם על שתיקה. מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב פולי מרדכי, עוטף עצמו בדומיה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

משמעות הדברים היא שישראל בוחרת להניח ליוזמת הפיוס בין פת"ח וחמאס לצבור תנופה: כבר תולים תמונות של אבו מאזן במשרדי מנהל ברצועה ושרי ממשלתו של ראמי חמדאללה החלו לקחת לידיהם, לפחות לכאורה, את השליטה במשרדים.

במרוצת השבוע צפויות להגיע בהדרגה הצהרות כי עזה חוזרת לחיק הרשות, כי מעברי הגבול יהיו בידי קציניו של אבו מאזן וכי מסתיים הניתוק בן עשר השנים בין "המחוזות הצפוניים" (הגדה המערבית) ו"המחוזות הדרומיים" (הרצועה).

אבל לשאלות החשובות באמת לא ניתנו תשובות. ישראל אינה יודעת כעת האם חמאס יוסיף למשול בפועל, מי ישלוט במשטרה המקומית? מה יעלה בגורל 40,500 הפקידים שהציבה תנועת חמאס בממשל הציבורי? ומעבר לזה, האם יהיה שינוי במעמד הזרוע הצבאית של חמאס?

יחיא סנוואר, סלאח ברדוויל ואחרים ממנהיגי חמאס מבהירים ש"גדודי עז-א-דין אל קסאם" לא יושפעו מן "הפיוס". כלומר, יפעלו להבא במתכונת דומה לחיזבאללה בלבנון. בעוד שנה, מספרים לנו, ידונו ב"מיזוג מנגנוני הביטחון". אז גם יידרשו לסוגיה של עריכת בחירות למועצה המחוקקת ולראשות הרשות.

להסדר הזה יש חסות בינלאומית רחבה – גם של ארה"ב – והוא משאיר את ישראל בעמדה לא נוחה. הכול מתנהל, בעצם, במגרש שלנו, אבל ישראל איננה שחקן, היא יושבת כצופה ביציע. ירושלים מציבה כתנאי לשיתוף הפעולה מצידה התחייבות לפירוק נשקו של חמאס, כפי שאבו מאזן עצמו דרש בעבר.

האם לסמוך על המצרים שיטפלו בעזה? זה יהיה הימור מסוכן ומיותר. חשוב להם שחמאס יחדל להציק להם בסיני – אבל אין הטילים והמנהרות של הארגון מעסיקים אותם, וכך אנחנו עלולים להישאר עם הטילים ועם המנהרות שמעליהם מתנוססים דגלי הרשות הפלסטינית.