סערת המורה שהוזמן לבירור - ציון נכשל בחשיבה ביקורתית | דעה

הסערה שהתחוללה סביב זימונו לבירור של עמיר קליגר, מורה למחשבה ביקורתית ששוחח עם תלמידיו על המהפכה המשפטית, הציפה את השאלה בדבר זכותם של מורים להביע את עמדותיהם בנושאים שונים, ובייחוד בנושאים פוליטיים טעונים במיוחד.

"מעבר לפיטורים שלי, אנחנו נמצאים בזמן מחריד ושחור", הגיב קליגר, "אני לא מתחרט גם במחיר האישי ששילמתי. לא אמנע מהם את התוכן שמדבר על הפגיעה בזכויות האדם והדמוקרטיה שלהם במדינה". עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשת שאלה אחרת, מורכבת יותר, והיא האם - ואם כן מתי - על המורים לנסות לשכנע את תלמידיהם בזכות עמדה מסוימת.

כדי שאפשר יהיה לענות על השאלה, נדרשת ראשית תשובה לשתי שאלות יסוד חינוכיות: מהי תכלית החינוך במדינה דמוקרטית, ומהי הדרך לחנך במדינה דמוקרטית. באשר לשאלה הראשונה, הרי שמטרתו העיקרית של חינוך דמוקרטי היא לסייע לתלמידים להתפתח לבני אדם שיכולים וזכאים לקבוע באופן אוטונומי את מטרות חייהם ואת הדרך בה הם רוצים לחיות. מימוש מטרה זו טומן בחובו פן אישי ופן חברתי-פוליטי, שכן אופי החברה משפיע על אפשרותם של יחידים לממש כרצונם את חייהם, ובאותה עת פעילות היחידים משפיעה על החברה בה הם חיים.

בהנחה שמקבלים את הטענה לפיה אוטונומיה אישית היא עיקרון יסוד בחברה דמוקרטית, נשאלת השאלה כיצד יש לקדמה מבחינה חינוכית. תנאי הכרחי לכך הוא פיתוחה של חשיבה ביקורתית, דהיינו, חשיבה הגיונית, זהירה ומעמיקה, שתאפשר לתלמידים לבחון באופן עצמאי ומדוקדק הן נושאים אישיים והן נושאים חברתיים, ולפעול בהתאם למסקנות אליהן הם מגיעים.

חינוך שכזה אינו יכול להיות עיוני גרידא, שכן חינוך עמוק אינו נעשה רק על דרך התוכן, אלא גם, ובעיקר, על דרך הצורה. בניסוח מעט אחר, כדי שחינוך לדמוקרטיה יהיה אפקטיבי, אין די לדבר על דמוקרטיה אלא יש ללמד בדרך דמוקרטית, כלומר, בדרך בה לתלמידים ניתן מרחב רחב ככל האפשר לחשוב ולהתנהל באופן ביקורתי, לחקור בעצמם את הנושאים השונים, להטיל ספק, לחפש אחר נימוקים, לקיים דיאלוג בינם ולבין עצמם ובינם לבין המורים - ולהגיע באופן עצמאי למסקנות.

אולם כאן מצוי שורש הדילמה: יחסי המורים-תלמידים אינם יחסים סימטריים. למורים יש יותר כוח, סמכות ולרוב גם יותר ידע מאשר לתלמידים. כשהם מנסים לשכנע את תלמידיהם בדבר מה, ראוי לשאול האם בעצם ניסיון השכנוע לא נמצאת כפייה כלשהי. ובהקשר הנוכחי, האם היתרון בשכנוע התלמידים בדבר הפגיעה בדמוקרטיה מתבטל אל מול הפגיעה בחינוך לדמוקרטיה, מכיוון שמרכז הלמידה עובר מלמידה עצמאית, חוקרת וביקורתית של התלמידים, שהיא כאמור תנאי לחינוך דמוקרטי, ללמידה שמרכזה הוא המורה ועמדותיו - יהיו נכונות ככל שיהיו.

התשובה לשאלה זו אינה פשוטה או חד-משמעית, ומבחינה זו היא מבטאת מתח שהוא אינהרנטי לחינוך לדמוקרטיה, ולדמוקרטיה בכללותה. מחד, נדמה שישנם גבולות שמעבר להם נדרשים שכנוע ואף הטפה וכפייה של המורים. כך, למשל, ביחס לאלימות בבית הספר, וכך כשהמערכת הפוליטית הופכת לכזאת שמסכנת את אזרחיה, פוגעת ביכולתם להתנהל באופן אוטונומי, או מפתחת אידאולוגיה אנטי-הומנית במובהק.

מאידך, ההנחה לפיה גבולות אלו ברורים תמיד היא הנחה שגויה, כפי שאפשר ללמוד, למשל, מהפער בין עמדותיו של המורה אדם ורטה לבין החלטות או אי-החלטות בג"ץ בנושאים שקשורים לשטחים הכבושים. במקרה שלפנינו, ייתכן שישנם מורים שלא רק חושבים שהשינויים אותם מקדמת הממשלה אינם פוגעים בדמוקרטיה, אלא שהם אף מקדמים אותה. ובכן, האם גם מורים אלה רשאים וצריכים לנסות לשכנע את תלמידיהם בעמדתם?

ייתכן שתשובה חלקית לבעיה היא שגם במקרים הנתפסים על ידי המורים כמקרי קיצון, עליהם להשתמש -  אם לא רק אז גם - בדיון דיאלוגי וביקורתי עם תלמידיהם, שכן אחרת המסר שיחלחל עשוי להיות הפוך מהתוצאה הרצויה, ובכל מקרה, הוא יעבור בצורה רדודה בלבד. עם זאת, כאמור, לא תמיד ברור מתי מתקיימים מקרי קיצון כאלו, ולכן נראה שבסופו של דבר החלטות רבות ממין זה ינבעו מהשקפותיהם האישיות של המורים ונטיות מצפונם.

אולם בהתאם לרוח הדמוקרטית, גם את אלו אין לבטל במחי יד ובוודאי שלא באמצעות פיטורין, שהאיום בהם מזכיר אסטרטגיות הפחדה והשתקה שמקובלות במשטר דיקטטורי, שעל סכנת התפתחותו בישראל ביקש קליגר להתריע ולדון עם תלמידיו. במקום זאת, מן הראוי  לקיים עליהן שיח ביקורתי שיערב לא רק את התלמידים, אלא גם את אנשי החינוך עצמם.

ד"ר רז שפייזר הוא ראש לימודי חינוך ומרצה בכיר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com