הפרדת הרשויות חשובה - אך צריך להסדיר את מעמד העליון | דעה

תוצאות הבחירות האחרונות מעלות לראש סדר היום את סוגיית המשילות אל מול התערבות בג"צ, כאשר הרבה מחברי הקואליציה החדשים מחפשים לערוך רפורמה משמעותית במערכת המשפט. הוויכוח בנושא איננו חדש, והנעוץ בעקרון "הפרדת הרשויות" בשאלת סמכותו של בג"ץ לבחון ולפסול חוקים, הפרדה שהיא עיקרון יסוד בשיטה הדמוקרטית.

עקרון הפרדת הרשויות איננו במחלוקת, ואיש אינו מצדד בשלטון של כאלו שלא נבחרו בהליך דמוקרטי (או לפחות לא מצהיר על כך בגלוי). כמדינה דמוקרטית העם אומר את דברו בבחירות, והכנסת היא נציג הריבון, העם, בביטוי רצונו. ההליך הדמוקרטי הינו חזות הכל, ומשעה שנבחרה כנסת וממשלה, אין לאף גורם שלטוני, משפטי או פקידותי להתערב בהחלטותיה, אלא במקרי קיצון של ממש.

המצדדים במצב הנוכחי סבורים כי שלטון דמוקרטי פועל ומחויב למערכת כללי-על דמוקרטיים, "חוקי היסוד" ו"עקרונות היסוד של חברה דמוקרטית", ואף השלטון הנבחר אינו יכול לפעול בניגוד למערכת כללים אלה. מטבע הדברים, צריך גוף שיבקר את עמידת השלטון במערכת הכללים האמורה, הרי לא סביר כי הגוף המבוקר הוא זה שיקבע את עמידתו בכללים העל המחייבים, שכן המפקח לא יכול לפקח על פעולותיו שלו עצמו.

גם מתנגדי "הכירסום הבגצ"י" אינם חולקים על העיקרון האמור, אולם עיקר טענתם היא נגד הפטרונות שבית המשפט ניכס לעצמו באמצעות פסקי דין מכוננים. אכן נוצר מצב אבסורדי, בית המשפט הוא שהסמיך והעניק לעצמו את הסמכות והכללים לביקורת. התערבותו אינה מוסדרת בחקיקה על ידי הריבון, והעובדה שהמפקח הוא שקבע לעצמו את כללי הפיקוח, היא תמוהה. המפקח אף הוא צריך לפעול בהתאם למערכת כללים, ולא יכול לקבוע לעצמו את הכללים והסמכויות.

יש צורך בגוף מפקח, והגוף האמור אינו יכול להיות הגוף המחוקק עצמו. התערבות הגוף המפקח בהחלטות שקיבל הריבון היא חריגה, שכן הכנסת היא זו שנבחרה על ידי העם ומוסמכת ליישם את רצון העם בחקיקת חוקים הזוכים לרוב בפרלמנט. אם הכנסת חוקקה חוק העומד במערכת הכללים הטכניים הדמוקרטיים, מנוע הגוף המבקר מלהתערב בעבודתה של הכנסת. במקרה בו הגוף המפקח מתערב או פוסל חקיקה של הכנסת המפקח הוא שחורג מהכללים ופועל בניגוד לכלל העל הראשון - שלטון הרוב.

דילמת מי יפקח על המפקח, מכניסה אותנו ל"לולאה בלתי נגמרת", שכן אם נעמיד גוף שיפקח על המפקח, תעלה השאלה מי יפקח על הגוף שמפקח על המפקח, וכך הלאה. לכן, צריך לדעתי להבחין בין חוק שחוקקה הכנסת ב"רוב רגיל" לבין חוק ב"רוב מוחלט" של חברי הכנסת, לבין "רוב מיוחס" של 80 חברי כנסת. רוב רגיל, אינו מלמד, בהכרח, על רצון העם. יתכן והוא הישג בשל עסקנות פוליטית, או ניצול אקראי של נוכחות במליאה.

כך גם ברור, כי במקרה בו רוב מיוחס של חברי הכנסת, למשל 80 חברי כנסת, הצביעו בעד חוק מבטא הדבר את עמדת רוב הציבור בישראל. "רוב מוחלט" הוא הפיתרון הראוי, על ביהמ"ש לוודא כי הריבון/העם לא פועל מחוץ לכללי המשחק, אולם לא לקבוע מאומה ביחס לגופו של ענין.

הכרעת שופט, בן אנוש, עלולה מאד להיות מושפעת מערכיו האישיים, תבנית נוף מולדתו. לכן, אסור שלעקרונותיו הסובייקטיביים של השופט יהיה משקל בבואו לבחון את החלטות הריבון. כאן עליו לקבוע בהתאם לכללים החוקיים, ולא סובייקטיביים. ועדיין קיים החשש, כי אדם יטה לראות את עקרונותיו הסובייקטיביים ככאלה העולים בקנה אחד עם העקרונות האוניברסליים.

יש להתייחס ברצינות וזהירות רבה בבואו לעסוק בהחלטות הריבון. לכן, מן הראוי שבג"ץ ידון בעתירות אלו אך ורק בהרכב של כלל שופטי בית המשפט. ובמיוחד ביטולו של חוק שהתקבל ברוב מוחלט או מיוחס, נכון יהיה רק בהחלטה פה אחד של כלל שופטי בית המשפט העליון.

ככל שמתעוררת מחלוקת בין השופטים, מלמד הדבר כי לא מדובר בהחלטה שדגל שחור בוהק אובייקטיבי מתנוסס מעליה, שאם כך הדבר היתה ההחלטה מתקבלת פה אחד. משעה שישנה מחלוקת, ההכרעה בעניין מסורה לרוב העם שאמר את דברו באמצעות נציגיו. ועדיין, למימוש השלטון הדמוקרטי והאיזון הראוי, נכון יהיה לקבוע כי גם במקרה של פסיקה כאמור, שהתקבלה פה אחד בבג"ץ, עדיין ניתן יהיה "לגבור" עליה בהחלטה ברוב מיוחס של חברי הכנסת.

עו"ד רוני פאלוך הוא שותף במשרד עוה"ד לויתן פאלוך ויו"ר הפורום לעידוד העסקת חרדים

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com