אם גורמי החוק פשעו לכאורה, איך נוכל להלין על העבריינים?

אנחנו מורגלים להאמין שבעולמנו קיימת דיכוטומיה שמותחת קו ברור בין פושעים לאזרחים נורמטיביים והתנהגותם הצפויה של כל אחת מהקבוצות הינו ברור ומוסדר מראש. הדיווחים בתקשורת על סרסור סוהרות בכלא גלבוע, דווקא על ידי מי שאמון לשמור על סדר וביטחון, ניפץ לרסיסים באבחה את אותו סדר קיים.

אולם, מוטב שאותן תחושות קבס, כאוס וזעם כלפי אותו קצין מודיעין "נורמטיבי" שסרח לכאורה, יופנו לעבר כמה מעורבים נוספים באותה פרשה מזעזעת ומעציבה. שכן, קצין המודיעין, אם אכן ביצע את המעשים שיוחסו לו באמצעי התקשורת על הקרבת נפשן וגופן של קולגות למקום העבודה בתמורה לשקט תעשייתי, מודיעין ועוד מטרות אינו לבד.

[brightcove_iframe video_id='vod-news-2-vod-friday-3-clips-part-2112102100' autoplay='0' credit='' desc='ריאיון ראשון עם הסוהרת מכלא גלבוע' poster='' kid='1_apsmkr03' duration='585']

מעורבות מבחילה בסחר למטרות מין בסוהרות על ידי מי שאמור לאכוף חוק וסדר, יכולה להתאפשר רק כאשר קיים מלכתחילה מנגנון רעוע של סוכני פיקוח חברתי פנים מוסדיים בלתי פורמליים ופורמליים המאפשר לעבריינים לבצע פשעים מזעזעים ולצאת ללא פגע מכל הפרשה.

על אף שעל פי הפרסומים, הטרדת הסוהרות, לכאורה, על ידי אסירים ביטחוניים ופליליים כבדים "עשתה לה כנפיים" במסדרונות הפיקוד בשירות בתי הסוהר וביאח"ס, נראה כי חלק מחבריהן לעבודה וחלק מגורמי חוק השותפים לדבר פשע החליטו להניח למצפונם הפנימי לנמנם. שאילולא שתיקתם, אותם מעשי הזוועה לא יכלו להתחולל תקופה ארוכה כל כך מתחת לרדאר רשויות החוק והאכיפה.

אותם גורמים, שלא פעלו ככל הנראה בכל האמצעים שעומדים לרשותם על מנת להביא את האשמים לדין, מהווים גלגל שיניים מרכזי במנגנון בר קיימא שפועל לאורך שנים ומאפשר לעבריינים במוסדות נורמטיביים ובהקשרים אחרים לפגוע בקורבנות ולצאת נקיים מהסיפור.

בשל המציאות העגומה ואי מיצוי הדין עם כל מי שאמורים לשלם מחיר על מעורבות בפרשה, אם אכן תוכח מעורבותם, הרי שהפרסומים התקשורתיים עלולים לדחוף עברייני עבר והווה פוטנציאלים לבצע את זממם, שכן יסיקו מכך על הקלות הבלתי נתפשת של ביצוע עבירות מין קשות מבלי לשלם על כך מחיר.

כך גם קורבנות אונס והטרדות מיניות שנחשפות לתוכן הכתבות העוסק בכישלון מערכות האכיפה ומנגנוני הפיקוח החברתי, מבינות עד כמה הן חשופות בצריח, כאשר מנגנון השתיקה הפועל מתוך הממסד מעניק רוח גבית לעבריינים וסוטים להמשיך במעשיהם.

נראה שכמו במקרי השתקה אחרים, בהם תלונות בגין תקיפות מיניות, נסגרות כשהעבריינים ממשיכים במסעי הציד כשהם תרים אחר הקורבנות הבאים, גם הפעם ככל הנראה ייתכן ומערכות האכיפה נכשלו. ייתכן והסטת הסיקור התקשורתי להשמעת קולן ומכאובן של הסוהרות שניסו לשווא להשמיע את קולן, דווקא הוא שיעודד את הסוהרות הבאות ואת העדים לפרשה לתת פומבי למעשי עוולה אלה.

וכעת, מלבד הלנה על הנזקים הפוטנציאליים של הפרשה הנוכחית, מבחינת החלשת הקורבנות ומתן רוח גבית לעבריינים, נראה כי על כולנו להתעורר ולהביט לעצמנו בלבן של העיניים ולשאול האם אנו לא עלולים להפוך ביום מן הימים לחלק פעיל באותו מנגנון מבחיל וחסר תועלת, שכן פרשיות של תקיפות והטרדות מיניות אינן רווחות רק במוסדות אכיפה, אלא עלולים להתרחש במקומות עבודה ציבוריים ופרטיים.

הבנה זאת מחדדת את העובדה שהשאלה היא לא האם לדברים אלה סיכוי לקרות במוסדות ומקומות עבודה שונים, אלא כיצד עלינו לנהוג כשאנחנו נחשפים למידע על קורבנות לסחטנות מינית של חברינו וחברותינו לארגון, מה גבול אחריותנו על שלום הקולגות שלנו ומה הסיכוי שנשתף פעולה בשתיקתנו ונהפוך כך לחלק מהמנגנון המסואב המאפשר לדברים לקרות. רק כאשר כל אחד ואחת מאיתנו יעשו חשבון נפש, ניתן יהיה להחליש את החולי והפסיכופתיה הארגונית חברתית.

ד"ר לימור יהודה היא מרצה בחוג לקרימינולוגיה באקדמית גליל מערבי ולשעבר דוברת מרחב השפלה במשטרה

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com