שי גולדן: השנאה לנתניהו ואשתו הפכה לעיוורת

המקום בו אנחנו לוקחים מעשה טוב והופכים גם אותו לציני, הוא המקום בו אנחנו לא טובים ואנחנו ציניים. הוא גם המקום בו אנחנו כאנשי תקשורת מאבדים לחלוטין מאמינותנו ומהאינטגרטי שלנו ונתפסים על ידי הציבור כשטופי שנאה ומונעי אג׳נדה.

שרה נתניהו יצאה לבקר במחלקה האונקולוגית לראות ילדים חולים. גם אם היה בזה היבט תקשורתי, עדיין - המעשה נעשה. היא יצאה ביוזמתה מביתה והלכה לפגוש ילדים חולי סרטן. זה מעשה טוב ואנושי. נקודה. וגם אם יש בו מרכיב של מודעות תקשורתית, הוא עדיין טוב. והטוב גובר בו על הציני. ומי שרואה רק את הציני, מעיד על עצמו שהוא ציני יותר מציני בעצמו. כי לפעמים, גם אנשים כמו שרה נתניהו עושים מעשים טובים. אין רוע מוחלט ואין גרוע מוחלט. ולראות אדם רק מבעד לעיניים ציניות הוא מעשה מאד נעדר חמלה ומאד ציני.

 

אז בין הציניות המסויימת של המעשה של שרה נתניהו, לבין הציניות האבסולוטית של רענן שקד, אני מעדיף את זו של נתניהו. כי היא לפחות עטופה בטוב. ולא, זה לא טקסט על רענן שקד - אותו אני מחבב ומעריך ככותב - זה טקסט על זה שהשנאה לנתניהו ואשתו הפכה לעיוורת, לחזות הכל. וגם נתניהו וגם רעייתו, אפילו אם מעט מאד פעמים, עושים מעשים טובים ונוהגים נכון ואנושי. חוסר היכולת להבין את זה הופכת את הביקורת נגדם למסריחה מרדיפה אישית ונקמנית ומריחה מאג׳נדה עיוורת מקילומטרים. וכך בדיוק מאבדים את הכושר להשמיע ביקורת - כאשר הצד שמאזין לה מאבד כל אמון באינטגריטי של זה שמשמיע אותה.

צריך וחשוב והכרחי לבקר את נתניהו וגם להתייחס לרעייתו בביקורתיות כשזה מתאים ומוצדק, אבל כשכל דבר שאדם עושה נתפס מיד כשלילי אז הבעיה במבקרים ולא באדם שעליו הם כותבים.

שי גולדן: "הייתי שמח להשאיר מאחוריי את המירי רגביזם"