התוצאות של פיז"ה מדאיגות, אבל אולי השאלה שלנו לא נכונה | דעה

בכל פעם שמתפרסמות תוצאות מבחן פיז"ה, מתחיל כמעט מיד אותו דיון: איפה ישראל נמצאת בטבלה, בכמה ירדנו, מי עקף אותנו ומה לא עובד במערכת החינוך. גם הפעם הנתונים קשים, וצריך להתייחס אליהם ברצינות. אבל נדמה לי שלפני שאנחנו מנתחים את התוצאות, כדאי לשאול שאלה בסיסית יותר: את מי בעצם בחנו?

אפשר וצריך לבחון את מערכת החינוך, את איכות ההוראה ואת ההחלטות שהתקבלו לאורך הדרך. מבחני פיז"ה הם כלי חשוב בדיוק משום שהם מציבים בפנינו מראה. אבל מראה צריך גם לדעת לקרוא בתוך הקשר, כי לצפות מדור של ילדים שחווה רצף כמעט בלתי נתפס של שיבושים, חוסר ודאות ואובדן שגרה להגיע לאותה נקודת מדידה כאילו דבר מכל זה לא קרה, זו בעיניי קונספציה בפני עצמה.

ולכן השאלה המעניינת באמת אינה רק למה הציונים ירדו. במידה רבה, אנחנו כבר יודעים את התשובה. השאלה החשובה היא מה חמש השנים האלה עשו לילדים שלנו, ומה הם צריכים מאיתנו עכשיו כדי להתקדם מכאן.

בעיניי, אי אפשר לנתק את התחושה הזאת מהדיון על הישגים לימודיים. למידה דורשת יותר מידע. היא דורשת תחושת מסוגלות. ילד צריך להאמין שיש קשר בין מה שהוא עושה לבין התוצאה שהוא יקבל; שאם יתאמץ, יתקדם; שאם ייכשל, יוכל לנסות שוב; ושיש לו יכולת להשפיע על המסלול שלו. כשילדים חיים לאורך זמן בתוך מציאות שבה החלטות גדולות מתקבלות מעל ראשם, השגרה משתנה שוב ושוב והעתיד מרגיש לא ודאי, גם היכולת שלהם להתפנות ללמידה נפגעת.

זו אינה סיבה להוריד ציפיות מהילדים שלנו. להפך. זו סיבה להבין מה נדרש מאיתנו כדי להעלות אותן מחדש. לכן השאלה שמעניינת אותי בעקבות תוצאות פיז״ה היא פחות מה היה, ויותר מה אנחנו עושים מכאן.

אלה אולי מכונות "מיומנויות רכות", אבל אין בהן שום דבר רך. בעולם שבו הידע נגיש ומשתנה במהירות, ובמדינה שבה ילדים נדרשו בשנים האחרונות להתמודד עם מציאות שאיש לא היה יכול להכין אותם אליה, אלה מיומנויות יסוד. אם אנחנו רוצים שבעוד כמה שנים הילדים בישראל יגיעו לתוצאות אחרות, אנחנו צריכים לא רק ללמד אותם טוב יותר. אנחנו צריכים לעזור להם להרגיש שוב שהם מסוגלים. בסופו של דבר, ילד שמאמין שיש לו השפעה על העתיד שלו הוא גם ילד שיש לו סיבה להשקיע בהווה.

גיל דורון הוא מנכ"ל קרן רמון

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com