הפריימריז הוכיחו שוב: הליכודניקים עומדים מאחורי המנהיג שלהם

יותר משלוש שנים אחרי הפעם הקודמת שבמפלגה הגדולה בישראל בחרו רשימה לכנסת, היום (חמישי) התפרסמו התוצאות הסופיות בפריימריז. אי אפשר להתפלא כשרואים את יריב לוין כובש את ראשות הרשימה. הוא יד ימינו של ראש המפלגה בנימין נתניהו, אבל אם יש משהו שהפריימריז הנוכחיים הוכיחו הוא ששוב התברר עד כמה מפלגת הליכוד היא מפלגה שעומדת מאחורי המנהיג שלה.

קחו את יולי אדלשטיין לדוגמה. מי שכבש את המקום הראשון בשנת 2019 מצא את עצמו במקום ה-18 הפעם. נכון, זה לא באמת משנה כי הוא יהיה בכנסת, אבל זו הצהרה חזקה של מתפקדי הליכוד כלפי אדלשטיין מסיבה אחת פשוטה: קריאת תיגר על נתניהו בעודו בחיים הפוליטיים? לא יקום ולא יהיה.

אדלשטיין הכריז כי יתמודד מול נתניהו כשיהיו בחירות לראשות הליכוד ורק בישורת האחרונה התקפל. זה כבר היה מאוחר מדי. אבל עצם ההכרזה הייתה טעות בפני עצמה ואדלשטיין שילם על כך במחיר של התדרדרות לסוף העשירייה השנייה ברשימה.

גם ישראל כ"ץ, שאמנם לא קרא תיגר על נתניהו, אבל ביקר לא פעם את ראש מפלגתו מצא עצמו במקום שהוא אינו מכיר – העשירייה השנייה אחרי שנים רבות. נזכיר: ישראל כ"ץ סיים שני בפריימריז בשנת 2019.

נמשיך. נקודה מפתיעה נוספת היא יואב קיש. מישהו זוכר בכלל אותו אומר את המשפט "ראש הממשלה הבא גדעון סער"? זה היה לא מזמן. אבל הקדנציה האחרונה שלו בכנסת, כשהוא מטריל את הקואליציה ללא היכר, הביאה אותו עד למקום ה-7 בליכוד.

גם גלית דיסטל אטבריאן יכולה לרשום לעצמה הצלחה אחרי ששוריינה בבחירות הקודמות במקום ה-10, בפריימריז הראשונים שלה היא מגיעה למקום ה-20 וזהו הישג לא מבוטל. עכשיו למפסידים הגדולים.

גילה גמליאל הייתה עד לא מזמן האישה השנייה בליכוד. היא מוצאת עצמה כעת במקום ה-30 וגם זה היה בשנייה האחרונה. היא אמנם תיכנס לכנסת, אבל ככל הנראה היא תצטרך לטייל לא מעט בוועדות הכנסת (אם הליכוד ירכיב קואליציה) בתור ח"כית מן המניין אחרי שכבר הייתה שרה בממשלה. חיים כץ אמנם הצליח להתברג למקום ה-23, אבל זהו מקום נמוך יותר לעומת לפני שלוש שנים וגם בת טיפוחיו אתי עטיה נמצאת רק במקום ה-35. הדילים אמנם עבדו, אבל קצת פחות עבור הצמד כץ-עטיה.

קטי שטרית הגיעה לבסוף למקום ה-39. לא ריאלי לפי הסקרים, אבל תיכנס בחוק הנורבגי. לומר שהיא מרוצה? אני בספק. וכאן אנחנו מגיעים למאוכזבים ביותר: צחי הנגבי, שאחרי יותר מ-30 שנה ושתי הפסקות, ייראה את הכנסת מהבית. גם ארז תדמור, שציפה מאוד להיכנס, נדחק למקום ה-47 המאוד לא ריאלי, צמוד לחברת הכנסת קרן ברק שאני בטוח שהופתעה ממיקומה הנמוך מאוד.

דמות נוספת ששילמה את מחיר הזגזוגים היא אורלי לוי אבקסיס שאחרי שרץ עם גשר, התאחדה עם עמיר פרץ ורצה ביחד עם מפלגות העבודה ומרצ, ניצלה בזכות של שיריון של נתניהו – ועכשיו גם היא תיעלם מהמפה הפוליטית. ולא נשכח את פרופ' אבי שמחון שהבטיח להוריד את מחירי הדיור תוך כמה שבועות – אבל כנראה שגם מצביעי הליכוד לא האמינו לו והוא סיים במקום ה-52. גם גדי יברקן, זגזגן נוסף שהיה נגד ביבי בעודו בכחול לבן ואז ערק חזרה לליכוד – נותר בחוץ.

בשנת 2003 זכה הליכוד בראשות אריאל שרון ב-38 מנדטים. לאחר מכן הגיעה תוכנית ההתנתקות (שהרבה בגינה, גם גלעד שרון לא קיבל את אמון מתפקדי הליכוד). שרון היה שנוא בליכוד, נתניהו תכנן עליו מהלך באותו ליל מיקרופונים – אבל לבסוף הליכוד אישר את ההצעה. שרון המשיך עד 2005 עד שפרש בעצמו. אבל גם המקרה של שרון הוא דוגמה עד כמה המנהיג בליכוד הוא החשוב ביותר ואנשי המפלגה שומרים נאמנות.

בנימין נתניהו נמצא במעמד זה כבר שנים וייצא כעת למערכת בחירות עם רשימה לכנסת שהוא מרוצה ממנה עד מאוד, מלאה באנשי אמונו ועושי דברו, עם כיסי התנגדות קטנים הרבה יותר. הוא גם יוכל להחליט לוותר על חלק מחמשת השריונים שלו ולקדם אנשים, אבל לבסוף נותרה לו רק בעיה אחת שהוא לא הצליח לפתור במשך ארבע מערכות בחירות – להשיג 61.