שינוי המציאות הביטחונית בצפון: מנגנון לשימור ההישגים

התמונות שהגיעו השבוע מלבנון לא משאירות מקום לספק, כי ניצלנו בנס. על הגבול, צמוד לבתים, חיזבאללה בנה מדינת טרור שמוכנה לפעולה בכל רגע נתון. תושבי הצפון ששמעו את קולות החפירה, שראו את מצעדי הראווה, לא יכלו לדמיין את ההיקף. מה היה קורה אם מזכ"ל חיזבאללה הקודם, חסן נסראללה, היה מחליט לתקוף ב-7 באוקטובר או יום לפני או אולי אפילו ביום שאחרי? אולי עדיף אפילו לא לדמיין.

הרבה לא יודעים כי ב-7 באוקטובר היו במטולה שישה חיילים. על כל רכס רמים – היו פחות ממאה, וזה למרות שלפי צה"ל ידענו מה חיזבאללה מעוללים מעבר לגבול. מאז כבר עברה שנה שבמהלכה ניסו גורמים לשכנע אותנו שחייבים לסגור את הזירה וללכת להסדרה, וזה בזמן שצה"ל כבר פועל בחשאי בתת הקרקע. היו שרצו לעשות הסכם ולהחזיר את התושבים עד 1 בספטמבר ולסיים את הלחימה בצפון כמה שיותר מהר.

אבל כל זה מאחורינו, ועכשיו אני רוצה להזהיר מפני המחדל הבא. ישראל החלה השבוע בפעולה קרקעית בלבנון. צעד הכרחי חשוב, שאין חזרת תושבים בלעדיו. אבל הכניסה הקרקעית בפני עצמה היא לא הישג. השאלה היא איך היא נעשית ואיך היא מסתיימת.

השבוע לפני 18 שנה עברו אחרוני הכוחות את הגבול הצפוני אחרי מלחמת לבנון השנייה, וזמן קצר אחר כך חיזבאללה החל לזלוג חזרה ורק הלך והתעצם. גם בדרום, במבצע צוק איתן הייתה כניסה קרקעית, ולאחריה נאמר לתושבים שהם בטוחים ואחרי עשר שנים הם קיבלו את 7 באוקטובר. אם יש דבר אחד שאני רוצה להגיד עכשיו- זה אל תעשו לנו כאן צוק איתן.

התדרוכים והרמזים מדברים על החזרת התושבים תוך שבועות בודדים, ושוב משתמשים בסלוגן "להרחיק את חיזבאללה". כמי שלא ראה מה שקורה בלבנון במרחב האזרחי, ובו כל בית שלישי הוא מחסן אמל"ח.

אסור לסגת לפני הסרה שיטתית ונחושה של האיום ולפני שצה"ל מייצר מנגנון לשימור ההישגים בדמות פרימטר שאף אחד לא חוצה, עם אכיפה ישראלית ושימור של חופש הפעולה מול כל הפרה והתעצמות מחודשת.

בדרום התריעו במשך שנים ואף אחד לא שמע עד שהיה מאוחר מדי. ישראל לקחה יוזמה ונחלה הצלחה ויש לה עכשיו הזדמנות חד פעמית – לשינוי של המציאות הביטחונית. האסטרטגיה למי ששאל היא לנצח. או כמו שאמר מפקד אגוז, סרן איתן יצחק אוסטר: "יש לנו זכות לכתוב את ההיסטוריה".